"שירים עד כאן". בהשראת שירו הנודע של המשורר
יהונתן גפן, אני מזמזם לעצמי, מזה כמה ימים, כך: "איך תיק נולד? כמו הצחוק. זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה. איך תיק נולד? כמו תינוק. בהתחלה זה כואב אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים ופתאום איזה יופי הוא הולך לבד - איך תיק נולד? כמו תינוק. אז אצל יהונתן גפן נולד שיר. שיר יפה. שיר קליט. קצבי. אבל אצל ניצב
יורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים ומועמד בולט למפכ"לות, זה שאלשיך הכושל ממש לא כל כך רוצה או חפץ ביקרו, נולד תיק. תיק ב..."תיק - תק". תיק בהינף קולמוס ואגודל כמילות שיר אחר, הפעם של המשוררת תרצה אתר "פתאום עכשיו פתאום היום" ["אהבתיה"]. הנה, תיק חדש "נולד"/"נברא" במח"ש. כך, מפרסם לירן לוי, בערוץ 20.
"תלונות אנונימיות הגיעו למח"ש בעניינו של ניצב יורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים". מה הפלא? יש חדש? מישהו המציא את הגלגל? זה הרי היה צפוי. יש לנו ניסיון רב עם השיטות הנלוזות והנפסדות הללו. הרי, החל המרוץ למפכ"לות. אלשיך הולך סוף-סוף הביתה. איך יודעים? כדרך תרבות הרקב בארגון החולה הקרוי משטרת ישראל, מייד לקראת ה"ישורת האחרונה" למרוץ למפכ"לות, הרפש מתחיל פתאום לבצבץ החוצה. "מלחמות הגנרלים" על הכס הנכסף, ולפתע, כל האמצעים כשרים, גם אלו הפסולים והנפסדים. הנה, פתאום "נזכרו" להם כל השפנים - השפנפנים - הפחדנים - בדרך "תרבות" המכתבים האנונימיים "להפציץ" את מח"ש בתלונות וב"מידעים חסויים", הכל, על-מנת להכשיל ולסכל [סיכול ממוקד?] את המועמד הבכיר ולשגרו הביתה בבושת פנים. לחלופין, לגרום לו להכריז קבל עם ועולם: "מסיבות אישיות אני מסיר את מועמדותי".
את הטריקים-שטיקים הללו הציבור כבר מכיר שנים רבות. הרי את כל השמות - המועמדים - אותם הכשילו - אני מפרט, כבר שנים, בחוברת "משטרת לואי דה פינס" שתחזיק החודש "רק" 4,700 עמודים לא מנוקדים. הנה, הוא היה להם טוב כניצב, כמפקד מחוז, וכולם שתקו. אבל לפתע פתאום, הוא רע להם כמפכ"ל? הוא "אינו ראוי כמפכ"ל? הוא "בלתי מוסרי"? "בלתי ערכי"? הם הרי כבשו את עדותם כל השנים ולפתע פתאום התעוררו מרבצם? אז מה עושים? מנסים. מה נסים? לתפור לו תיק במח"ש, באמצעות תלונות אנונימיות, לשים לו רגליים באמצעות "מידעים אנונימיים", לסכל בסיכול גס [ממוקד?] את מועמדותו, להכפיש ולהשחיר את שמו ברבים, בשיטת ה"מצליח" ולחסל באבחה אחת, קריירה מפוארת רבת שנים, אותה בנה בעשר אצבעות.
כאמור, ה"שיטה" הנבזית, החולנית, הנפסדת והפסולה הזו, מוכרת לנו, כבר שנים, פעם אחר פעם. בכל מרוץ למשרת המפכ"ל, עובר ל"ישורת האחרונה", מתגייסים דורשי רעתו של המועמד, התומכים במועמד אחר "טוב ממנו", "ראוי ממנו", "מוכשר ממנו", בעצם "משלנו", ובונים סיפורי בדים, בין בעצמם, בין באמצעות שליחים-"מקורבים", ויאללה - משגרים לאוויר ולחלל העולם מכתבים אנונימיים - למח"ש. השפנים - הפחדנים - חוששים לעורם ומסתתרים. הם הרי לא יזדהו מאחורי תרבות השקר - תרבות הרקב שהם היו חלק ממנה. תרבות השקר והרקב שהיו חלק ממתכנניה. חלק ממעצביה. חלק מבוניה - בשר מבשר המערכת.
רגע. אז יבואו הטהרנים ויצעקו: "אז מה אתה רוצה לא לחקור"? לא אמרתי. ההפך. אמרתי לחקור. אבל לחקור גם את אלו שכבשו את עדותם עד עכשיו. לחקור את המניעים. לחקור את הכוונה. לחקור את הכל - להציף אחת ולתמיד את האמת - כמו גם את מכלול תרבות הרקב הארגוני הזה. האינטרסים. המניעים. לחקור את השיטה. את "שיטת הסיכולים". לחקור את הנורמה. אם כבר - לחקור הכל ולא במלאכה קלה. לא "חצי מלאכה". למה? כי חצי אמת גרועה משקר מוחלט. כמטבע הלשון של השופט הנודע פרנקפורטר. רגע. עוד מילה לקראת סיום... אל תחשבו לרגע קט שאני תומך במועמד הזה. זאת לא אמרתי. מבחינתי... הביאו שוב מועמד "מבחוץ", "מחוץ למערכת", "לרפא את חוליה", כי רבים המה - משספק בעיני, אם את לקח
רוני אלשיך הכושל הפנמתם ולמדתם... אז איך כתב
נתן יונתן עם לחן של נחצ'ה היימן? "שירים עד כאן"... תם אך לא נשלם. הסרט עוד לפנינו ויהיה "שמייח".
