עלייתו ונפילתו של העיתונאי שידע יותר מדי

אל הסיפור הזה הגעתי באקראי. במהלך שיחה שקיימתי לאחרונה עם בכיר בתעשיית העיתונות המודפסת, הוא זרק לחלל האוויר, בהיסח הדעת, את דעתו כי "היום אין במקומונים כתבי תחקיר כמו שהיה חנן פארי ב'חדשות נתניה', ששילם בחייו על עבודתו העיתונאית". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה.

"הוא היה עיתונאי מקומי עם התחלה של פריחה בתקשורת הארצית. אין לי ספק שהיה מגיע עם הזמן למעמד בכיר בתקשורת הישראלית", אומרת ציפי קפל, מי שהייתה קולגה ולימים עורכת שלו ומי שמשמשת כיום כחברת מועצת העיר בנתניה. "הוא היה עיתונאי לוחם, חושף שחיתויות. מאיר פינות אפילות, שגורמים בכירים היו מעדיפים שיישארו חשוכות. ככזה הוא היה אימת העיר; ככזה תושבי העיר חיכו חסרי סבלנות בכל שבוע כדי לקרוא אותו. מאוד הערכתי את עבודתו האמיצה, שהייתה יסודית, מעמיקה ומגובה באסמכתאות לעילא ולעילא. הוא היה נכס מקצועי גדול מאוד.

"ברמה האישית, למרות שהייתי העורכת שלו בחלק מהזמן ולמרות שהיה איש מופנם, היינו מאוד קרובים. היו לנו ממש שיחות נפש בדברים הכי פרטיים שלנו. זמן קצר לפני מותו הוא שיתף אותי שהוא יושב על פרשה, שיש בה קשר בעייתי בין קבלן ידוע בעיר לעירייה ושפרסומה יזעזע את אמות הסיפים של העיר".

"אתה לא באמת מצפה ממני שאחרי 30 שנה אני אדע על מה מדובר", נזף בי יואל אלראי (88), ראש עיריית נתניה דאז, כשביקשתי ממנו את התייחסותו לעדותה של קפל. "גם לא הגיוני שכך היה, כי בתקופת כהונתי הקפדתי שכל עובדי העירייה יפעלו כדת וכדין. אבל זה נכון שחנן פארי היה עיתונאי לוחם, בעוד שמרבית העיתונאים האחרים בעיר היו עיתונאים במירכאות. לא תמיד אהבתי את מה שקראתי אצלו. הוא היה, איך לומר, לא כל-כך עדין באופן ההתבטאות שלו. אבל הכתיבה שלו הייתה עם נוכחות. קיבלתי עיר עם פשע רב ומשפחות פשע ובסיום כהונתי זה צומצם באופן משמעותי. אני חושב שפארי עם התעוזה שלו ועם הכתבות שהוא כתב בנושא, סייע לביעור הפשע בעיר".

הרעב של פארי להיות עיתונאי בולט, שחורג מהתעסקות אפרורית בשגרת החיים הפרוזאית, עובר כחוט השני בין העדויות מקרב שלל האנשים שראיינתי. כל כך רעב היה לחשיפות ולכותרות חזקות, עד שלעיתים לא עצר באדום.

ב-6 באוגוסט 1980 פרסם יחזקאל אדירם ב'ידיעות אחרונות' את דבר מעצרו של חנן פארי (24), עיתונאי ממקומון בנתניה. פארי נחשד אז כי התקשר למזכירות פרקליטות מחוז המרכז, הציג עצמו כעוזר שר המשפטים וביקש לקבל פרטים מכתב אישום שהוגש נגד מהנדס עיריית נתניה ובכירים אחרים בעירייה, על רשלנות בשמירה על רכס המצוקים שבחוף הים; רשלנות שגרמה למותה של ז'נט אבט, תושבת העיר. כן, אותו קו מצוקים ממש, שם מצא פארי את מותו 10 שנים בדיוק מאוחר יותר.

ב-11 בינואר 1982 דיווח לקוראיו באותו עיתון חיים ברוידא (היום ראש עיריית רעננה; ד"ח) כי השופטת עדנה בקנשטיין גזרה על פארי שני חודשי מאסר על-תנאי וקנס של 3,000 שקלים. למרות שעבר עבירה משמעותית של התחזות, לא יכלה השופטת להתעלם מדבקותו בעבודתו העיתונאית וחשיבותה, והקלה בעונשו.
"חנן היה קולגה שלי", אומרת עו"ד אילנה גורן בן-שושן, "אני עבדתי במקומון אחר, 'אמצע נתניה', שהיה שייך לרשת של 'ידיעות תקשורת'. לא הייתה לי היכרות קרובה איתו, אבל הסתכלתי עליו תמיד בהערצה. הוא היה מודל חיקוי לעיתונאית מתחילה כמוני. אפיינו אותו המון אומץ לב מקצועי וגודש של חשיפות. לקראת כל סוף שבוע תקף אותי חשש כבד איפה בדיוק הוא יעקוף אותנו בחשיפות שלו. ללא ספק הוא נחשב לכוכב עולה ועתידו המקצועי היה לפניו. איך אומרים, קנאת סופרים תרבה חוכמה? אני מודה שאכן קינאתי בו".

"חנן היה תופעה ייחודית", מוסיפה רותי ברמן קולגה אחרת שלו באותה עת. "הוא היה עיתונאי לוחם. הראשון - והיחיד כמעט, גם אחרי מותו, מקרב עיתונאי המקומונים - שלא נרתע מגורמים בעלי שררה וכוח. אני עבדתי אז ב'השבוע בנתניה', מקומון מתחרה קטן. למרות שרציתי לעשות עבודה כפי שראיתי שחנן עשה, לא יכולתי. לא הרשו לי. העיתון שלנו, כמו רוב מוחלט של המקומונים, היה עיתון מלקק, שמתחנף לעירייה ולעומד בראשה. לי לא נותר אלא לקנא בו".
בעוד הקולגות שלו קנאו בו, פארי שילם תשלום שעמיתיו לא שִלמו: הדגל שהוא הניף שנים רבות עוד לפני איווט ליברמן - ועליו הסלוגן 'לא-דופק-חשבון' - גרם לא אחת לבכירים ומפורסמים בעיר לגישה עוינת כלפיו.

"הערכתי אותו מאוד ברמה המקצועית", אומר יותם יקיר, שהיה העורך האחרון שלו ב'חדשות נתניה' (כיום משמש כדובר הכנסת). "לא רק אני. הוא נבחר אצלנו ברשת העיתונים להיות העיתונאי המצטיין של השנה. אבל הרבה לא אהבו אותו - נטרו לו טינה על עבודתו". יקיר מספר שהיו מי שהפיצו עליו "שמועות מרושעות, כאילו הוא נוהג לצלם זוגות במצבים אינטימיים". שמועות שמעולם לא קרמו עור וראיות.

טל פארי (36), בנו של חנן, זוכר איך באחד הימים אביו הרכיב אותו על אופניים. לפתע, באמצע רחוב בנתניה, ניגש אליהם אייקון הספורט הלאומי, מוטל'ה שפיגלר, צעק על אביו דבר-מה והדף אותו בידיו. כתוצאה מכך נפלו האב ובנו מהאופניים. טל זוכר גם שאביו שמר על שליטה עצמית. לשאלתו של הבן, מדוע מוטל'ה עשה זאת, ענה פארי: "כי כתבתי עליו בעיתון דברים שהוא לא אהב לקרוא".

שנות דור אחרי - שפיגלר לא שש לשתף פעולה אתנו בשִחזור אנקדוטה ססגונית זו.

"אין לי עניין לדבר איתך על זה. אני לא מתעסק עם מה שקרה לפני 30 וכמה שנים", אמר ומיהר לסיים את השיחה הטלפונית.

חנן פארי נולד ב-1956 בנתניה להורים ניצולי שואה. בגיל 14 דבק בו החיידק העיתונאי והוא החל לכתוב ב'דבר לילדים'. לאחר לימודי יסודי ותיכון בעיר שירת בצבא כחובש קרבי. עם שחרורו למד חינוך גופני בווינגייט ובתום לימודיו החל לעבוד ככתב ספורט ב'חדשות נתניה'. די מהר הרשים את מערכת העיתון בחריצות שלו ובתשוקתו לעסוק גם בדברים אחרים: כתיבה מוניציפלית, פלילית ותחקירים.

'הגדלת הראש' שלו לא הסתפקה בהרחבת תחומי הכיסוי. טל פארי זוכר איך כילד קטן הלך איתו 'לעבודה של אבא' במגרשי הספורט. "אבא, בנוסף לכל מה שהוא העמיס על עצמו, לא רק כתב את הכתבות והידיעות, אלא גם צילם את התמונות שליוו אותן. לא אשכח איך באחד ממשחקי הסיום של העונה אבא שלי עיכב את הצילום המסורתי של חלוקת הפרסים לשחקנים, רק כי הפסים המוטבעים בדשא שעל המגרש, לא היו לבנים מדי לטעמו. הוא לקח לידיו את המכונה שצובעת את הפסים וחיזק לבדו את הצבע. במהלך הטקס גם אבא שלי נשא דברים. בדבריו הוא לא שכח לפרגן לכל הנוכחים, שסייעו להרים את הטקס המכובד הזה. כרגיל, הוא עשה את הכל, אבל חילק קרדיט גם לאחרים".

הבן מספר על אבא שלא מפסיק לדאוג לכולם, כל הזמן. מדבריו ניתן להסיק כי היה בפארי שילוב מעניין של מרכיבי אישיות שונים, שהיו אף סותרים: מצד אחד הוא היה אדם מופנם ומצד שני כולם היו תלויים בו.

"מאנשים שהכירו אותו למדתי שאבא שלי היה איש מאוד דומיננטי. מארגן את הכל. איך אמרה לי מישהי: 'אם הוא היה יכול, היה מארגן בעצמו גם את הלוויה שלו'. אולי משום שזה מה שהוא עשה כשקרובים וחברים שלו מתו.

"סבתא שלי, החותנת שלו, יזמה את הקמת 'צער בעלי חיים' בעיר, ואבא שלי נרתם לעזור לה בפול גז. כשאני רואה את קיקי קמרנה, השוטר הטוב בסדרת הטלוויזיה 'נרקוס', אני רואה דמות שמגלמת את אבי: אחד שעושה דברים, שהם מחוץ להגדרת התפקיד שלו".

עוד בהיותו בשירות הצבאי הכיר חנן פארי את תמי קירש, תיכוניסטית מעירו. השניים החלו לצאת קבוע. טל מספר כי אמו הייתה נוסעת בסופי שבוע ובחופשות שלה לקרובי משפחה שהתגוררו בצפון, כדי להיות קרובה לבסיס בה שירת אהוב נפשה. כשסיימה את שירותה הצבאי הם נישאו. "התחבאתי אצל אימא שלי בחתונה שלהם", הוא משתף בטון קורץ, ספק מתוך גילוי לב ספק מחשש שאולי אבצע לפתע פעולות חשבון מהירות ומיותרות ואגלה שהוא נולד בגיל כמה חודשים.

אחרי פחות מארבע שנים נקרעה חבילת הזוגיות. לאחר הגירושים הכיר פארי את עדנה חסיד, בחורה אחרת מהעיר. ואז, לדברי טל, נוצרה מערכת קשרים אישית מיוחדת מאוד ויוצאת-דופן, בין אמו לחברה החדשה של אביו: "אמא שלי ועדנה נפגשו בפעם הראשונה באירוע שהיה בכיתה שלי, אליו הוזמנו גם ההורים. עדנה הצטרפה לאבא שלי, ומיד נוצר קליק בין שתיהן. מאז הקשרים בין אימא שלי לעדנה התהדקו..."

לא מאמין לך, קטעתי את שטף מפל הדבש תוך שאני נועץ בו עיניים חשדניות. זה פייק היסטורי סטורי.

"אני יכול להבין אותך", ענה פארי בקול שליו, "אבל זה בדיוק מה שהיה. אני חושב שהן עשו את זה הרבה למען האושר שלי, כדי שתהיה לי ילדות טובה כמה שיותר. כשהייתי מגיע לבית של אבא שלי ושל עדנה, כשאני מטונף בלכלוך ובוץ כתוצאה ממשחקי שכונה, עדנה הייתה מתקשרת לאמא שלי ומבקשת רשות לקלח אותי. אמי כמובן הסכימה".

פארי ממשיך ורוקם תחרה, ששולטים בה צבעים עזים ומנוגדים ושיוצרים ביחד תמונה סוריאליסטית למדי: "אני זוכר טיולים משותפים עם אבא, אימא ועדנה. ארוחות שבת משותפות, לילות סדר ביחד".

"כן", הוא עונה לשאלתי, "זה המשיך גם לאחר מותו של אבא, כולל השתתפות בשמחות משפחתיות. מצד שני, בשלב מסוים זה דעך והקשר בין אימא לעדנה נהיה הרבה פחות הדוק. אם כי עד היום לפני שאני הולך לישון, אני מתקשקש בפייסבוק עם אח של עדנה".

כשנה לפני מותו הגיש פארי מועמדות לשידורי משחקי ספורט ב'קול ישראל'. "הם בחרו עשרה מתוך אלף מועמדים והוא היה אחד מאלה שעברו את המשוכה הזו", משחזרת אלמנתו עדנה פארי. בנוסף הוא גם שלח דיווחי ספורט מקומיים לעיתון 'הארץ'. וכל זה על הדרך לעבודתו המרכזית ב'חדשות נתניה' שם, כפי שהעידו חלק ממרואייני כתבה זו, הוא עשה את חלק הארי של העבודה המערכתית.

ב-26 בספטמבר 1990 התקיים בשעת ערב משחק קט-רגל ברמת פולג בנתניה. בין העיתונאים שנכחו באירוע היה גם חנן פארי. "מצב רוחו של פארי באותו ערב היה מרומם", מעיד אחד הכתבים שהיה לידו ושסירב בשיחה שקיימתי איתו למסור את עדותו לייחוס. "לפתע הוא קיבל הודעה בביפר. חנן אסף במהירות את החפצים שלו והסתלק מהמקום".

זו הייתה הפעם האחרונה שהוא נראה בציבור.

בחצות החלה עדנה, אשתו, לחשוש. חנן, בניגוד להרגלו, לא חזר הביתה. לאחר שהוא לא השיב להודעות ביפר ששלחה אליו, התקשרה לכל בתי החולים באזור, מהם שמעה שלא הגיע אליהם פצוע בשם זה. היעד הבא שלה היה המשטרה, אך גם בתחנה העירונית לא יכלו לעזור לה במידע רלוונטי.

שעות ספורות מאוחר יותר, בסביבות השעה 05:30 בבוקר, רץ בחור בחוף ימה של העיר. קצת דרום מחוף סירונית הוא הבחין בגבר ששכב על החול. משהו עורר בו חשד. כשהתקרב הבחין שמדובר בגופת אדם.

יוסי פוגל היה אז במשמרתו כשוטר בתחנת נתניה. גם לאחר 28 שנה קשה לו לשכוח את שקרה: "קיבלתי קריאה שיש גופה בחוף הים ומיד הגעתי לזירה. ראיתי אותו שוכב על הצד. הייתה לו פציעה קשה ביותר בירך. ממרגלות המצוק ועד למקום הגופה היו כמה מטרים ובין שתי הנקודות הללו היו בחול סימנים שהעידו במבט ראשוני על אחת משתי אפשרויות: או שפארי זחל לשם עד שאיבד את הכרתו או שגופתו נגררה לשם. בזירה היו באותה עת קומץ של אנשים. לקחתי כמה מהם ודאגתי באמצעותם לשמר את הסטריליות, על-ידי מניעת התקרבות של אנשים למקום. מאוחר יותר, הסטריליות נסדקה ואל המקום הגיעו גם בכירים מתחנת המשטרה, אנשי מז"פ, אנשי מד"א, עיתונאים וצלמי עיתונות לא מעטים".

בינתיים, בקצה השני של העיר צרצר מכשיר הטלפון של יותם יקיר, עורך המקומון 'חדשות נתניה', בו כזכור עבד פארי. 'מי יכול לצלצל ולהעיר אותי ב-6 בבוקר, ועוד חצי יום לפני כניסת יום הכיפורים?' עברה המחשבה בראשו של יקיר. בעידן ההוא טלפונים ניידיים היו מכשירים כבדים, מגושמים ובעיקר נדירים. סמסים ו-ווטסאפים כלל לא היו קיימים. את ההודעות היו משאירים במשיבון של הנייח. מי שהיה בקרבת אותו מכשיר, שמע את ההודעה תוך כדי הקלטתה. "יותם, תתעורר דחוף!", הוא זיהה, בעודו שוכב במיטתו, את קולה של נורית קרפל, אחת מהעיתונאיות שלו בוקע מהמשיבון. "תתעורר דחוף, כי חנן נרצח!!". הוא ניתר ממיטתו וסדר היום, שהיה אמור להיות בטלני-סטלני לחלוטין, השתנה באחת.

כפי שציינו בפתיחת הכתבה מותו של פארי הציף את העיר בצונאמי של שמועות והשערות לגבי הסיבות והמניעים שהובילו לסיום חייו. אחת ההשערות הייתה התאבדות. גם כיום, בשיחה שקיימנו עם יואל אלראי ראש עיריית נתניה באותה עת, הוא לא היסס לפני שמנה את האפשרות הזו כאפשרות סבירה. "לפי מה שהיה נראה אז, זה היה או תאונה או שהוא עצמו נמאס לו להימצא בעולם הזה ומצא דרך להתחמק מפה לעולמות אחרים", אמר.

"אין מצב! מה פתאום! זה לא הבן אדם, זו לא המנטליות שלו. הפוך לגמרי - הוא שור הבר. דוקרים אותו, והוא ממשיך לדהור ולהילחם", הגיבה נסערת על השערה זו ציפי קפל, שהייתה כאמור עורכת וקולגה של פארי.

קפל מצביעה על עוד חתיכת פאזל משמעותית בחייו, המפריכה לטענתה אפשרות כזו: "עדנה, אשתו, הייתה אז בהריון (אגב, שמה של בתו, שנולדה כחודשיים לאחר מותו, הוא חן - אותיות הגזורות משמו הפרטי; ד"ח). חנן היה בעננים. התקופה שלפני מותו הייתה תקופת שיא בחייו הרגשיים. הייתה לו הרמוניה נפלאה עם אשתו וגם עם גרושתו היחסים היו מצוינים. הוא אפילו היה במערכת יחסים טובה עם החותנת שלו לשעבר. עזר לה המון. האיש היה באותה עת בקטע טוב של החיים. עוד דבר: הוא יזם וארגן את אליפות המטקות הראשונה של נתניה, שהייתה אמורה להתקיים שבוע בדיוק לאחר מותו. כמה ימים לפני מותו הוא עוד שלח למערכת כתבת פרומו על מה שיהיה. הוא חיכה בקוצר רוח לאותה שבת. בקיצור, בואו תרגיעו כולכם – לתיאוריה הזו אין התחלה של ביסוס".

גם שאר המרואיינים שללו על הסף אפשרות זו, ביניהם גם אלמנתו. עדנה פארי שיתפה אותי בפריט מידע מעניין: "ביום חמישי, יום לפני שנמצאה גופתו, חנן התקשר אליי מודאג ודיווח לי שהתעוררה בעיה. בעבר הוא חתם ערבות לידידה שלו, שכשלה בעסקיה וברחה לחו"ל. ועכשיו תובעים ממנו שיכבד את חתימת הערבות שלו. אני לא זוכרת כרגע אם היה מדובר על 50 אלף שקל או יותר. סכום לא נחמד, אבל לא היינו הופכים למרוששים מהתשלום הזה. עודדתי אותו ואמרתי לו, שאם אכן יתבעו את הכסף ממנו נעבור את זה יחד בשלום. אני לא יודעת לומר לך מי כן, אבל אני יודעת מי לא. לא אדם כחנן יעשה מעשה אובדני בגלל הסיפור הזה".

טל פארי: "לי זה ברור שמי ששלח לו הודעה בביפר באמצע המשחק וגרם לו לעזוב את הכל ולהגיע לצוק, עשה לו שם נוהל של 'כיפה אדומה'". ובתרגום משפת העולם התחתון לעברית של שגרה: בישל לו מארב כדי לחסל אותו.

מי היה יכול להביא לחיסולו ועל-רקע מה, שאלתי. פארי עצר את שטף דבריו. אגודל כף ידו החל לנוע על גבי מסך הנייד שלו בתנועות קצרות וחוזרות. לבסוף אמר, תוך שהוא מאט את קצב דיבורו: "לפי מה שהגיע לאוזניי, הוא בישל תחקיר על תחנת דלק בעיר, שמקורבים של קבלן בכיר בעיר רצו אותה והייתה שם בעיה חוקית כלשהי".

"תמיד קינן בי חשד שמותו לא היה מקרי, אלא קשור לעבודתו העיתונאית", מוסיפה ציפי קפל. "בעיניי חנן היה העיתונאי שידע יותר מדי. אבל גם אם הוא לא נרצח, זה היה באוויר - הרבה בגלל אנשים שידעו להפיק מזה 'תועלת'. אסביר את עצמי: גורמים שונים בעיר נהגו להפריח האשמות נגד עיתונאים ואחרים, בנוסח של 'אם אתה לא רוצה לסיים כמו פארי, כדאי שתרד מהנושא הזה ותיקח ממנו מרחק'. מותו הפך לאגדה אורבנית".

"יש בי, ולא מהיום, הרבה מאוד ספקות לגבי חקירת התיק הזה", אומר ר', עיתונאי לשעבר, שהיה אף הוא בזירה בשעות הבוקר של אותו ערב יום כיפור. "ממרום גילי וכמי שמכיר לעומק ולאורך עשרות שנים את תחום כיסוי הפלילים בתקשורת, ברור לי שהטיפול שם לא היה מקצועי".

איך אתה מגיע למסקנה הזו?

"פשוט מאוד: בכל מקום בעולם שנמצאת גופה שעל פניה נפלה מצוק גבוה, המשטרה לוקחת בחשבון גם אפשרות שהמוות הזה נבע ממעשה פלילי, כלומר אפשרות של רצח. בוודאי כשמדובר בעיתונאי. כי אולי מישהו חשש ממנו והפיל אותו. ולכן אתה חייב לאסוף ממצאים פורנזים (מדעיים) ולאסוף גם ממצאים פח"מים (מוכמנים) שרק רוצח יודע אותם. חייבים היו לאסוף את הביפר שלו ולחפש שם מידעים שעשויים לשפוך אור על התעלומה. חייבים היו לתחקר אנשים, רבים ככל האפשר, בגופי תקשורת שהוא עבד למענם - 'חדשות נתניה', 'קול ישראל', 'הארץ'. חייבים היו לתחקר מושאי תחקירים שהוא עבד עליהם, מרואיינים שלו, אנשים שהוא ביקר אותם. חייבים היו גם לבצע ניתוח שלאחר המוות ולהמתין לקבלת תוצאות אותה נתיחה. חייבים היו לחכות לממצאי המעבדה לזיהוי פלילי. תסכים איתי שכל הדברים הללו לוקחים הרבה יותר מאשר 4-5 שעות. אלא שעוד קודם שהגופה התקררה כבר נתן משה פרידמן המנוח, שהיה אז מפקד המרחב של המשטרה, תדריך לעיתונאים - גם אני הייתי בתוכם - בו הוא קבע שמדובר ככל הנראה בתאונה, שנובעת מהאפשרות שפארי בא לתצפת על זוגות שבאו להתבודד במקום".

איזו סיבה הייתה למשטרה לטייח את החקירה?

"הייתי מגדיר את זה יותר כחוסר התלהבות להגיע לחקר האמת. תראה, מדובר היה בעיתונאי שצבר לעצמו שונאים רבים. כשכתב בנושאי ספורט – הוא לא היה מחביבי הנהלות קבוצות הכדורגל והכדורסל; כשהוא כתב בנושאים מוניציפליים – הוא לא היה מחביבי הנהלת והנהגת העירייה; וכשהוא כתב בנושאים פליליים הוא לא היה מחביבי קציני המשטרה. כולם שבעו ממנו מרורים. בנוסף, באותה שנה הוא החל לשעוט לעבר התקשורת הארצית: התקבל לעבודה בקול ישראל. אגב, גם אני עצמי לא אהבתי אותו. בכל מה שקשור לתחרות מקצועית – הוא היה אלוף. שד משחת, שהביא חשיפות משמעותיות רבות. במילים אחרות: כקולגה שלו גם אותי הוא האכיל מרורים; ואם הייתי מתנסח כמו אבי גבאי, זה היה יוצא הרבה יותר מדויק... התסכול המקצועי הזה יצר גם אצלי עוינות כלפיו, עד כדי כך שאפילו לא דיברתי איתו. אבל יש בי יושרה והאמת צריכה להיאמר. לא ניהלו חקירה באופן נחרץ, כדי להגיע לאמת. לא בחנו לעומק וברצינות את האפשרות שמותו נגרם כתוצאה מאירוע פלילי. ואת זה אני לא אומר לך רק היום – אמרתי את זה גם אז".

אז למה לא כתבת את זה?

"כי באותה תקופה לא התעסקתי בתחום הפלילים".

ולמה כתבי הפלילים בעיתונות הארצית לא טיפלו בזה?

"כי כתבי פלילים, בטח בדור הקודם, חיו מהיד של המשטרה. לפקפק במסקנות המשטרה היה משול להכרזת מלחמה. איך תכריז מלחמה על מי שאתה אמור לקבל ממנו את המידע לכתבות הבאות שלך?"

יוסי פוגל, השוטר הראשון שהגיע לגופתו של פארי, מחזיק בתיאוריה שמסנתזת בין תיאוריית התאונה לתיאוריית הרצח. "סגרו את זה, כאילו שהייתה שם תאונה ושהוא נפל בטעות מהצוק באמצע הלילה. אבל עד היום אני חושב שהיה משהו מסריח שם. פארי הכיר את המקום הזה מילדותו. בדור של פארי ובדור שלי, שנינו היינו בערך באותו גיל, המקום הזה שימש עבור ילדי נתניה כאזור הבילוי המרכזי. קיר המצוקים היה קיר הטיפוס שלנו. פארי בילה שם את כל חייו מילדותו ועד מותו. הוא ידע בדיוק היכן מסוכן שם והיכן לא. אין מצב שהוא היה מסתובב על-פי המצוק בלילה. אין בדל של סיכוי שהיה מסכן את עצמו. וכל זה קורה שעה קלה לאחר שקיבל הודעת ביפר, עזב בשל כך משחק שהיה בעיצומו ונסע לאותו מקום.

בעיניי זה היה הקטע המסריח של סגירת אותו תיק. התעלומה הזו לא נפתרה עד היום. אני לא שולל את האפשרות שהוא אכן נקרא למקום הזה, ע"י מי ששלח לו את ההודעה בביפר, ובשלב מסוים פארי הרגיש מאוים ממנו והחל להימלט. אבל הוא לא ברח כדי לקפוץ מהמצוק. אתה צריך לדעת ש-20-30 מטרים מהמקום בו הוא נפל היה שביל לא רשמי, שירד לחוף ושאנחנו המקומיים הכרנו אותו היטב. ייתכן מאוד שהוא ביקש להימלט באמצעות אותו שביל, לרדת לחוף ושם לפתוח בריצה מהירה. הוא היה הרי ספורטאי מצטיין. אלא שבשל הלחץ והחושך הוא פספס את השביל ומעד לתהום".

כך או אחרת, האירוע הזה קיבל כיסוי תקשורתי מקיף: באותו יום ב'קול ישראל' ובגל"צ, ובבוקר שלאחר יום הכיפורים, 48 שעות לאחר מותו, כידיעות חדשותיות קצרות בכל העיתונות היומית המודפסת. רק 'העולם הזה', באותה עת תחת עריכתו של רפי גינת, הקדיש לכך כתבה תחקירית משהו, שראתה אור ב-3 בדצמבר 90', כחודשיים לאחר מותו. מלכה שחם-דוראון, כותבת הכתבה, שיבצה סימני שאלה רבים באותה כתבה, שמטרתם הייתה להטיל ספק בהנחת העבודה של המשטרה עוד ביום מציאת הגופה, שככל הנראה המוות נגרם כתוצאה מתאונה. שאלות מעניינות ויוצאות דופן שהעלתה שם שחם-דוראון היו: "האם המשטרה מודעת ליחסים הקשים שהיו לפארי עם דובר מרחב השרון של המשטרה ועם משטרת נתניה והאם אין הדבר עלול להשפיע על החקירה".

באותה כתבה לא הובאו תשובות לשאלות אלה ואחרות - כמו גם לא תגובת המשטרה - מה שלא הפריע לשער העיתון לבשר לקוראיו כי "יש סבירות גבוהה לאפשרות של רצח".

שחם-דוראון, המחלקת כיום את זמנה בין מצפה-רמון לפולין, לא ממש שיתפה איתי פעולה. לטענתה היא ראתה את תיק החקירה, אבל סירבה להשיב מה היה בו. "אין לי ביטוח חיים (...) אני מאוד זהירה", כתבה לי בווטסאפ. היא גם טרחה להוסיף "ותעשה ביטוח חיים". לשאלתי, בהמשך התכתובת, למה היא מסרבת לשתף פעולה השיבה: "זו בעיה שלי". 'העולם הזה' מעולם לא פרסם כתבת פולו-אפ, ובה ממצאי אותה חקירה משטרתית. שחם-דוראון העדיפה שלא להתייחס לשאלתי, מדוע העיתון בו עבדה לא עשה זאת.

שנות דור לאחר מותו ביקשנו מיפעת זיו, דוברת המשטרה במחוז השרון, לקרוא את שנכתב בתיק חקירת המוות. אלא שגם לאחר למעלה מחודש של המתנה, לדבריה, טרם אותר התיק בארכיון המשטרתי.

ניצב בדימוס זאב אבן-חן היה סגן מפקד מרחב המשטרה באותה עת. אבן-חן אישר בשיחה טלפונית, כי הוא זוכר את המקרה "אבל אני לא זוכר את ממצאי אותה חקירה".

דוד אורן היה מפקד משטרת נתניה בעת מותו של פארי. "לגבי מערכת היחסים שהייתה לחנן איתנו - אני מצטער לאכזב אותך, אבל לא ניתן לזכור כל-כך הרבה שנים אחורה", אמר בתגובתו. " לגבי מסקנות חקירת התיק - פנה לקבלת תגובה מדוברות המשטרה".

אלא שזו, כאמור, לא ממש סייעה. _______________

"היום זה לא היה קורה", אומר ר', העיתונאי לשעבר. "בעידן הניו-מדיה, הפייסבוק, הווטסאפ, קשה הרבה יותר לקבור חקירות רשלניות, שלא לומר מגמתיות. המשפחה, החברים, היו מציפים את זה ברשתות. ייתכן שאף עוברי אורח מהאזור, ושמעולם לא הגיעו אליהם, היו נותנים עדויות בפייסבוק או בטוקבקים ושופכים מידע רלוונטי וחדשני. לכתבי הפלילים ולתקשורת הממוסדת לא הייתה ברירה אלא לזרום עם הזרם הזה, שלא היה קיים אז. כפועל יוצא סביר מאוד שגם המשטרה הייתה מנהלת את חקירת המקרה הזה באופן שונה לחלוטין".