אלי עמיר ברומן האישי שלו "נער האופניים" חושף תחושות קיפוח וזעם שליוו אותו ואת משפחתו, אך הקורא לאורך 623 עמודים בספר "נער האופניים" חש את אהבת הסופר למקום ולקולטים את מאה ועשרים אלף העולים שבאו מעירק, הגם שהוא מצליף בהם ומייסרם בשוט לשונו הספרותית, שאפילו חלום אחד של אמו לא אפשרו שיתגשם, וכדבריה, "נגמרו לי החיים כאן".
אלי עמיר - הנער פואד נורי חלאסצ'י - שמע יותר מדי דברי רהב מתנשאים ופוגעניים מהפקיד, שלא שהה לתחינת אביו: "אני רוצה ילדים שלי ילמדו בתיכון, אסור" (עמ' 202)?
זה הפקיד שהקריב עוֹלָה על מזבח הקמת מדינת ישראל, בנו נפל בקסטל, כשביקש להיות רק פורץ דרך לירושלים הנצורה ורעבה ללחם וצמאה למים. למרבה הצער, אותו פקיד במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שהקריב את בנו על מזבח הקמת המדינה, לועג לאביו: "אוקספורד אתה לא רוצה? אנחנו צריכים פועלי בניין, חקלאים, אם כולם ילמדו, מי יבנה את
הארץ"?
הסופר, הכואב את ייסורי הקליטה של יוצאי עירק בישראל, מחבק את אלו שהוא מתריס בהם וזה בא לידי ביטוי בתיאור דממת המוות, שהשתררה בחדרו של הפקיד במחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, כשעפעפיו של אביו רטטו והוא כחכח בגרונו,
"קם על רגליו וקד קידה עמוקה בפני הפקיד ויצא" (עמ' 202). אלי עמיר המבקר את אלה שגרמו לאמו לחוש כי נגמרו לה החיים, קד קידה עמוקה בפני אלו שעלו לישראל טרם קום המדינה ובפני קורבנם.
"ולמה לא לומדים בבית הספר על חיי היהודים בארצות ערב" (עמ' 394) שואל נורי, גיבור הספר, הנער שהתבקש על-ידי אביו לעזוב את הקיבוץ כדי לסייע למשפחתו הכורעת תחת נטל מלחמת הקיום בכפר העיוורים ומשם יוצא לבדו לבנות את חייו בירושלים והוא רק בן שש עשרה.
"למה שלחו את כל ילדי המעברה לבתי ספר מקצועיים, אפילו אחד לא הפנו לבית ספר עיוני, יעני תיכון ובגרות לא בשבילנו, רק בשבילם". (עמ' 217) תוהה חברו של נורי לחלוקת עיתוני הבוקר בירושלים.
למה אמרו לנו, "שהציונות תחזיר הגאווה ליהודים, ובמקום זה לקחו לנו את הכבוד והגאווה ביחד" (עמ' 203), מתריסה אמו של נורי, החשה שכל עולמה נהרס במציאות חיים, שאנחנו מגדירים אותה בפלקטיות חסרת נשמה - חבלי קליטה של עולים חדשים במדינת ישראל..
ההלם של האם מתעצם, כאשר היא מפליגה לעבר עברה שם בעירק - "לא אחת היא נזכרת בשכנים ובחברות... בח'יריה המוסלמית, שהניקה את נורי (את אלי עמיר)" כשם שהיא היהודייה "הניקה את אסמעיל ואת חמז'ה ילדיה, כשח'יריה נעדרה מהבית" (עמ' 59).
על-רקע המחסור והמאבק הקיומי היום יומי מצליף במחשך העוני והמחסור כאן התיאור של המרתף בבית שם בעירק. מרתף עמוס "שקי שעועית וחביות גבינה מומלחת וצנצנות חמוצים של במיה, מלפפונים ולוביה, צנצנות ריבה שנרקחה ממשמשים, מאגסים, משזיפים, מחצילים וקליפות אבטיחים..." (עמ' 58-59).
הילד נורי כואב את השבר, שעוברת המשפחה כבר בימיה הראשונים בארץ. אבא שהיה לו מעמד שם עומד כאן חסר אונים מול מציאות, בה רעייתו מחליטה לצאת לעבודה "ואביו נעלב עד עמקי נשמתו, לא רצה שאשתו תפרנס אותו" (עמ' 209). הוא כואב את תשובת האם לסירוב אביו שתצא לעבודה - "אפילו כסף לסיגריות אין לך". בהמשך באותו עמוד אנחנו הקוראים מתוודעים לאחיו, ה"מתעלמים מבקשת אביו... לראשונה בחייהם העזו להמרות את פיו". הם יצאו מן המעברה לפרדסים ולגני הירק של בנימינה, פרדס חנה וכרכור "הביאו משם ירקות ופירות, תוספת לאוכל הדל ...".
המפגש המטלטל של הנער, העולה מעירק ומבקש להיקלט בארץ, רווי סתירות שקשה להבינן וקשה להסבירן. לי כקורא קשה להבין מדוע נכנעו כל העליות ועולי עירק בתוכן למיתוס הרצון והכמיהה להיות כמו הצברים. קשה לי להשלים עם החלטת הנער נורי "לשנות את הופעתו, את תסרוקתו, את לבושו ואת מנהגיו" (עמ' 235).
אני מתרעם לנוכח החלטתו לחדול "להגות ח' וע' וק' וט' ות' וג' כבשפת אמו ועשה ככל יכולתו להשתייך לצברים..." (עמ' 236).
קשה לי לקבל כניעה מוחלטת בפני מיתוס משכר ומשקר של הצבריות, במיוחד שמיכל חברתו הצברית בת העשירים, שלהוריה הביא
עיתון בוקר-בוקר, "לא דרשה כלל שישתנה, אלא קיבלה אותו כמו שהוא והעדיפה אותו על חבריה לכיתה, אבל הוא שידע לאיזה עולם היא שייכת, לא נרגעו ספקותיו" (עמ,236).
אני נותרתי עם הספק ועם מידה רבה של תרעומת על ההתמכרות של נורי למיתוס שבעיני היה חלול ורדוד. הקדים את פואד נורי חלסצ'י, שעלה לישראל מעירק בשנת 1950 בהיותו כבן 13, הנער משה תהילימזאגער, שעלה לישראל מפולין בשנת 1938 בהיותו כבן 15. רק שהנער משה תהילימזאגער, הידוע בשם דן בו אמוץ, העלה את המיתוס הצברי על שרטון, שאני מתבייש בו.
אגב, בעמ' 235 הקורא מתוודע לאלי עמיר בן השש עשרה, שאהב להאזין לתוכנית "שלושה בסירה אחת" ששודרה ב"
קול ישראל", בה
דן בן אמוץ היה אחד מכוכביה.
לזכותו של אלי עמיר, גם כשאנחנו מתוודעים לתיאורי הסרת מחלצות תרבותו היפה איתה בא מעירק ומתמכר למיתוס הצברי, הוא נמצא בקוטב אחר, הרחק הרחק מדן בן אמוץ.
דן בן אמוץ מגיש לנו מנות גדושות של בוטות לשונית ואילו אלי עמיר מעניק לנו חוויה של מפגש עם פניני לשון.