להלן, מספר עובדות שלא היו בכותרות ונעלמו מתחת לרדאר הציבורי בימי השיח הלוהט של מערכת הבחירות 2019.
(א) נשיא ברזיל ז'איר בולסנרו הגיע לביקור ממלכתי ראשון בישראל ועל השטיח האדום קיבלו את פניו ראש הממשלה ואשתו. זה לא בדיוק לפי הכתוב בפרוטוקולים של יחסים בינלאומיים ולכן לא נראה זאת במדינות אחרות. ומי נעדר מהטקס? נשיא המדינה רובי ריבלין. הנוהג הוא שנשיא מדינה זרה הוא אורחו של מקבילו בארץ המארחת. אלא שריבלין נעדר מהארץ כי הוא נמצא בביקור ממלכתי בקנדה. אז מה קורה פה? כשמחברים אחד לאחד עשוי להתקבל ההסבר הבא: ביקורים ממלכתיים מתוכננים בדרך כלל חודשים רבים מראש. סביר להניח כי ביקורו של ריבלין בקנדה היה כזה. לעומת זאת, ביקורו של נשיא ברזיל נקבע בעת ביקורו של נתניהו שם לפני שלושה חודשים במהלכו בולסנרו הבטיח שוב כי יעביר את השגרירות לירושלים. קביעת ביקורו שבוע לפני הבחירות וההכרזה על השגרירות אמורה הייתה להיות מתנה יקרת ערך בשביל נתניהו. אז מה אם ריבלין נעדר מן הארץ באותו מועד. אלא שבולסנרו איכזב ולא הביא עמו את המתנה. הסתבר כי לחץ ערבי כבד השפיע עליו - אלה מדינות ערב שביבי מתגאה בפיתוח קשרים ענפים עמן. אז במקום שגרירות רשמית הוא הכריז על פתיחת נציגות כלכלית - יישות חדשה שנוסתה לראשונה לפני כחודשיים עם הונגריה. בפועל מדובר בהרגשה של ללכת בלי ולהרגיש עם. ירושלים אומנם תמשיך לככב על ראש שמחתנו אבל הרדיפה אחרי מדינות העולם שיילכו אחרי ארה"ב של טראמפ לא הניבה עד כה פירות מקווים.
(ב) בעוד מערכת הבחירות הרותחת ממשיכה לשבור שיאים שליליים מתברר כי הדמויות המרכזיות בתקופה זו בכלל לא עומדים לבחירה למרות שנוכחותם מאוד בולטת בשטח. אלה הם הנייה וסנואר בעזה. בשנה האחרונה, ובמיוחד בשבועות האחרונים, השניים הוכיחו כי סדר היום הביטחוני של ישראל נקבע שם ולא בירושלים. במהלך השנה האחרונה הפכו חייהם של מאות אלפי ישראל בדרום הארץ לבלתי נסבלים בצל פעולות טרור של העזתים. נזקים גדולים ברכוש ובנפש עברו ללא תגובה ראוייה מצידנו. אפילו לא ירי טילים ללב המדינה שבגללו הפסיק ביבי את בקורו בארה"ב ומיהר לחזור הביתה בהבטיחו מענה כואב, משהו שבעבר הלא רחוק היה עניין שבשגרה. אלא שזה לא קרה כי ביבי - האיש שהבטיח פעם אחר פעם במשך עשר השנים האחרונות למגר את שלטון החמאס בעזה - שינה דרכיו.
האירוניה הגדולה שהנייה וסינואר אימצו למעשה בהפוך על הפוך את אמרתו הישנה של ביבי, יתנו יקבלו. מבחינת השניים, אם ישראל תתן להם הקלות והנחות ממשיות היא תקבל בתמורה שקט יחסי. לא הסכם ארוך טווח, הודנה, ולא הפסקת אש פורמלית. רק מאזן כוחות עדין ושברירי. מול פורעים עם בלוני נפץ ומטעני חבלה, חטיבות סדירות ויחידות מילואים. מבחינתנו, דוד מול גליית במהופך.
(ג) מה מסתתר מאחורי המדיניות הזו שבעיני ישראלים רבים דומה למדיניות פייסנית מול תוקפנות מטרידה? הנה אפשרות אחת: מכירת הצוללות הגרמניות המתקדמות למצרים, אלו שביבי אישר בעצמו בלא כל התייעצות בשל סוד גדול שאיש בממשלה ובמערכת הביטחון לא מכיר. למה נהג כך? אולי כי רצה לקיים ולבסס מערכת יחסים קרובה עם השותף האסטרטגי בקהיר, עבד אל-פתאח אל-סיסי. ידידותה של מצרים, החשובה כמובן לישראל, הצדיקה את האישור שלו ולעזאזל הקבינט, מערכת הביטחון והביורוקרטיה הממשלתית. כך נהוג במדינות בהן הראש מתייעץ רק עם עצמו - בישראל זה לא הנוהג. העובדה שהטרור העזתי בשנה האחרונה לא התדרדר למלחמה מיוחסת למעורבות מצרית צמודה ששליחיה באו ויצאו מכאן ומשם בתדירות גבוהה. כלומר, ביבי מוכן היה לא להגיב על ירי טילים גם ללב ליבה של ישראל וגם להסכים למחוות שונות - כגון הארכת אזור הדייג הימי של עזה למרחק שלא היה כמוהו מאז ימי אוסלו - ובלבד שיישמרו הקשרים עם מצרים. אז אולי זה לא הסוד של ביבי (אם בכלל יש כזה) אבל זו המציאות בשטח. ובמציאות זו להבטיח שקט מצד אחד או למגר את החמאס מצד שני, הן אמירות חלולות. מנהיגות אמיתית הייתה אומרת זאת במפורש ובלי גמגום. אבל זה לא קורה.
(ד) אחרונים בסדרה אבל לא בחשיבות: איש לא נותן את הדעת במערכת בחירות זו לכך שהזקנה ממשיכה לשכב במסדרון בית החולים מאז
אהוד ברק התייחס אליה לפני 20 שנים... וגם כי
רכבת ישראל ממשיכה להתנהל כמו באחת המדינות הנחשלות בעולם ומביישת את שמה של ישראל למרחקים. אלא שאיש ממנהלי הרכבת או הממונים עליה לא נתן את הדין וגם לא נדרש לכך למרות הסבל הרב שנגרם לציבור הנוסעים. והסיבה היא כי בישראל שכר ועונש ציבורי הם לא ערכים מובנים מאליהם....