ביום הבחירות בשנת 2015, קרא
בנימין נתניהו ב"פייסבוק" למצביעי הליכוד, לבוא ולהצביע. בין השאר אמר כי "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי".
הו, איזו מהומה התחוללה בעקבות דבריו אלה. נתניהו הואשם בגזענות, על-ידי
שלי יחימוביץ' ועל-ידי
אחמד טיבי.
ציפי לבני ו
יצחק הרצוג האשימו את נתניהו בניהול מערכת בחירות המבוססת על הפחדה. דובר הבית הלבן וראש הליגה (היהודית) נגד השמצה מחו נמרצות על התייחסות זו אל חלק מהאוכלוסייה בישראל. העיתונאי היהודי ג'פרי גולדברג טען כי דברי נתניהו סותרים את מגילת העצמאות. גם
לוסי אהריש נשאה נאום חוצב להבות בערוץ 2, וטענה כי נתניהו אינו נוהג כראש הממשלה של כל אזרחי ישראל. כמובן, גם שאר אבירי הצדק והשוויון בתקשורת הישראלית התנפלו על נתניהו בשל דבריו אלה, כמנהגם.
חלפו ארבע שנים, וביום הבחירות 2019 שמעתי במו אוזני, ברשת ב' של מה שמכונה "תאגיד השידור הציבורי", הרחוק מלהתנהג כתאגיד ציבורי, כיצד
ירון דקל מדווח כי יש התייצבות מעטה של ערבים בקלפיות. על אמירה זו הוא חזר יותר מפעם אחת. אולם מצאתי אף מילה אחת של גינוי לדבריו. אדרבה, התקשורת הצטרפה אליו וממש קוננה בצער עמוק, על משמעות החרם שערבים רבים בישראל הכריזו ונקטו פועל, נגד ההצבעה בבחירות.
ברור כי כמעט כל ערבי שלא הצביע גרע ממספר הקולות שקבלו מפלגות השמאל, ביניהן כחול-לבן, או המפלגות הערביות. יחימוביץ, טיבי, הרצוג, לבני, אהריש, הליגה נגד השמצה ושאר הצדיקים, בארץ ובחו"ל, לא הגיבו כלל על דיווחו של ירון דקל, וגם ועדת הבחירות המרכזית לא נקפה אצבע למניעת החזרה על אותו דיווח.
זוהי דוגמה מובהקת לצביעות של התקשורת ושל השמאל בישראל, שכן היושרה האינטלקטואלית חייבה את אלה שמחו ב-2015, נגד דברי נתניהו, למחות גם נגד דבריו של ירון דקל ב-2019. שתי ההכרזות על ההצבעה הערבית – זו של נתניהו כי הערבים נוהרים וזו של ירון דקל שהערבים נמנעים מלנהור – הן שני צדדיו של אותו מטבע בדיוק, ושתיהן גזעניות או לא-גזעניות באותה מידה (ולדעתי ברור שאין בהן שום גזענות). מדוע הודעה על ארגון מצביעים ערבים לבוא ולהצביע מהווה הודעה גזענית ופסולה, אך הודעה הפוכה, בדבר ארגון מצביעים ערבים שלא להצביע, מהווה סממן של תקשורת נאה, מקצועית, ראויה, לגיטימית וכמובן רחוקה מאוד מגזענות?
