|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות

סיפור שלא סיפרתי

בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך, יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941
21/04/2019  |   ציפי לוין   |   ספרים   |   תגובות


מבוא


קובנה היהודית בשברונהּ

אורי חנוך הביט אחורה אל קובנה עירו (כיום קאונס, Kaunas Kovno] ברוסית]) בגעגועים ובזעם. געגועים אל הבית החם, כאשר היה מוקף במשפחה גדולה ואוהבת ונהנה מנופי המולדת היחידה שהכיר וממשובות נעורים. זעם — על גילוי המציאות הקשה שבה הוסר המסווה ממרבית בני העם הליטאי, והתגלו במלוא עוזן השנאה, הקנאה והאנטישמיות, שלא היה מנוס מהן גם בחיי היומיום טרם השואה. ואולם אז הייתה האנטישמיות מודחקת על-פי חוק. גורלם של מדינת ליטא ושל העם הליטאי לא שפר עליהם, ובמהלך ההיסטוריה לחמו בני העם הליטאי תכופות להשגת העצמאות שנגזלה מהם, עת נשלטו זמן רב בידי רוסיה ופולין. את תסכולם הביעו הכוחות הפוליטיים הליטאיים בשנאה ובקובלנות כלפי האוכלוסייה היהודית, שאותה האשימו בחוסר נאמנות פוליטית ובאהדה לברית-המועצות. עקב כך נאלצה הקהילה היהודית להתמודד עם גילויי האלימות של הליטאים ורצחנותם, ובה בעת עם חוקי הגזע של השלטון הנאצי שכללו הדרה, רעב, התעללות ומוות.

בימי הביניים הייתה ליטא דוכסות גדולה וחזקה שיגיילו (Yagielo) מלך פולין הציע לה להתאחד עמו באוּניה פרסונלית. בשנת 1369 התמזגו ליטא ופולין למדינה אחת בשם "חבר העמים הפולני-ליטאי" — איחוד שהתקיים עד להסכם שנחתם בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה בשנת 1795 וחילק ביניהן את פולין, ובעקבותיו איבדה ליטא את חרותה. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1.19) זכתה ליטא לבסוף בסיכוי לחדש את עצמאותה, הגם שמבחינה טריטוריאלית נלקחו ממנה שטחים רבים, ובכללם וילנה (וילניוס, Vilnijus), בירת ליטא. קובנה, שהייתה מקום מושבה של הממשלה, הוכרזה כבירה זמנית בלבד.

בשנת 1939, לאחר חלוקה נוספת של פולין בין גרמניה הנאצית לבין ברית-המועצות על-פי הסעיפים החשאיים בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב1, העבירה אומנם ברית-המועצות את וילנה ואזורים נוספים לידיה של ליטא, אך דרשה מגרמניה להשאיר את ליטא בתחום השפעתה, וביוני 1940 אף קבעה עובדות בשטח ופלשה לליטא. בתוך זמן קצר החלו מאסרים של חוגי האינטליגנציה ושל יריבים פוליטיים, הגליה לסיביר ואיסור על קיום מסגרות פוליטיות והתארגנויות. ליטא לא נמלטה מתהליך הסובייטיזציה והפגיעה בחיי הכלכלה, ומרבית האוכלוסייה היהודית התרוששה. לא ייפלא אפוא שפלישת גרמניה הנאצית ביוני 1941 עוררה שמחה בלב הליטאים ואף הציתה בהם תקוות לקימום מדינה ליטאית עצמאית, עניין שלא נכלל כלל בתוכניותיה של גרמניה הנאצית, אך גרם לליטאים רבים לרדוף יהודים ולשתף פעולה עם הגרמנים ברצח יהודי המדינה. גורלם של מרבית יהודי ליטא נחרץ לסבל ולמוות, וזה היה גם גורלם של בני משפחת חנוך המורחבת, שכניהם וידידיהם. בסתיו 1944 שחרר הצבא האדום את האזור, וליטא שוב נכללה בתחום ההשפעה הסובייטית בהפיכתה ל"רפובליקה סובייטית סוציאליסטית", וכך הוגדרה עד מרס 1990.

קובנה, בירת ליטא, נוסדה בשנת 1030 בידי נסיך ליטאי שעל שמו היא נקראת. בשנת 1795 סופחה העיר לרוסיה, וב-1842 קיבלה מעמד של עיר מחוז. קובנה הייתה מרכז רוחני ותרבותי לכל יהדות מזרח אירופה, פעלה בה ישיבה נודעת, ובין שתי מלחמות העולם היו יהודי העיר מעורים היטב בחיי הכלכלה, עסקו במסחר ואף היו ביניהם בעלי מקצועות חופשיים. פעילות חינוכית, חברתית ופוליטית נרחבת התקיימה הודות לקיומם של מגוון זרמים פוליטיים, ובכללם המפלגות הציוניות, הבונד והמפלגה הקומוניסטית, שאתגרו את הזרם האורתודוקסי. בעיר פעלו מוסדות תרבות וסעד, בתי מדרש וגימנסיה עברית של רשת תרבות, בית ספר מקצועי של רשת אורט, ספריות עבריות ועיתונות מגוונת, רובה ביידיש, וכן נערכו בה הרצאות והועלו הצגות תיאטרון.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בקובנה כ-40,000 יהודים, ולמשך שנה היא נהפכה לעיר מקלט לאלפי פליטים יהודים שנהרו מפולין מזרחה בתקווה להיחלץ מן הצבת הנאצית. רבים מהפליטים באו מהעיר ממל (Memel) ובשמה האחר קלייפדה (Klaipeda), שגרמניה הנאצית סיפחה במרס 1939. בפרק זמן קצר זה הצליחו פליטים יהודים מעטים להימלט דרכה מהאיום הנאצי. לאחר סיפוחה של ליטא לברית-המועצות הנהיג בה המשטר הקומוניסטי, כדרכו בכל אזורי השליטה שלו, תהליך של סובייטיזציה שבמהלכו הולאמו העסקים הפרטיים, נאסרה כל פעילות פוליטית ונסגרו בתי הספר היהודיים. המפלגה הקומוניסטית ותנועת הנוער קומסומול היו הגורמים המשפיעים, והם הפיצו את האידאולוגיה הבולשוויקית.

ב-23 ביוני 1941, בראשית הפלישה הגרמנית לליטא, שעטו אל העיר יחידות ורמכט ויחידות איינזצגרופן Einsatzgruppen))מיוחדות שתפקידן היה להרוג קומיסרים סובייטים ולרצוח יהודים, ובתוך זמן קצר נהפכו מעשי הרג אלה לרצח המונים שיטתי. בקובנה הוקמה ממשלה זמנית במטרה לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לעם הליטאי ולכונן מדינה ליטאית עצמאית שתצהיר על היותה בעלת ברית נאמנה של גרמניה הנאצית. ואולם למחרת היום, ב-24 ביוני, כבשו הגרמנים את קובנה והעמידו את הליטאים הלאומנים הקיצוניים בפני מציאות שונה מזו ששאפו אליה. ביטויי האנטישמיות המושרשת זה דורות לא איחרו לבוא. בשעות הלילה של 25 ביוני התנפלו

ליטאים על פרווריה של קובנה, סלובודקה (Slobodka) וּויליאמפולה (Vilijampol) שמעבר לנהר נריס (Neris), שבהם התגוררו יהודים דורות רבים, ורצחו כ-800 יהודים. כמו-כן בוצע טבח של עשרות יהודים במוסך במרכז קובנה, בעוד אנשי צבא גרמנים צופים באדישות במתרחש. באירועים אלה נפתח עוד פרק עקוב מדם בתולדות יהודי קובנה, ביזמתם ובביצועם של השכנים הליטאים, עוד לפני שהחלו הרדיפות השיטתיות של הנאצים.

על-פי דוח מפורט של מפקד איינזצקומנדו 3, קרל ייגר (Jaeger), הטילו הגרמנים, כדרכם באזורי הכיבוש במזרח, שורה של צווים שנועדו לפגוע ביהודים כלכלית ומורלית, וביניהם נשיאת אות קלון בצורת טלאי צהוב, הגבלת חופש התנועה, מסירת מקלטי רדיו וכלי נשק, הדרת יהודים ממשרותיהם במוסדות ציבור, חטיפתם ברחובות לעבודות כפייה וכליאתם בבתי כלא. 10,000 גברים, נשים וילדים נלכדו ורוכזו בפוֹרְט השביעי, אחת מתשע מצודות שנבנו סביב קובנה בתקופה הצארית, ועונו שם. ב-6 ביולי 1941 נרצחו הגברים, והנשים הועברו לפוֹרְט התשיעי, ולאחר מכן שוחררו. בתוך יומיים נרצחו בפוֹרְט השביעי 2,930 גברים ו-47 נשים, ואחרים הובאו למחנה פרוונישוק (Pravieniskes). ב-7 באוגוסט לכדו ליטאים 1,200 גברים יהודים וכלאו אותם בבית הסוהר של העיר. 900 מתוכם נרצחו.

לנוכח הפגיעה האנושה בקהילה הוקם ועד יהודי זמני שניסה להשתדל אצל השלטונות הגרמניים והליטאיים להקל על גורל היהודים, אך לאחר פעילות קצרת מועד של הוועד הוקם, בהוראת השלטונות הגרמניים בראשית אוגוסט 1941, האֶלטֶסטֶנרט (Eltestenrat [מועצת הזקנים]), גוף דומה למוסדות היודנרט שהתארגנו בערי פולין. ליושב-ראש נבחר, לאחר היסוס רב מצדו, איש התנועה הציונית, ד"ר אלחנן אלקס, ולסגנו התמנה עו"ד לייב גרפונקל. מפקד "שירות הסדר היהודי" (המשטרה היהודית) היה מיכאל קופלמן. עוד בראשית יולי 1941 פרסם מפקד האיינזצגרופה A, ולטר שְטַלקר (Stahlecker), הוראות להקמת גטו בפרוור סלובודקה שבקובנה. הנימוק להקמת הגטו היה בקשתם של הליטאים שלא לגור בקרבת יהודים, משום שהללו הזדהו, לטענתם, עם המשטר הסובייטי. עד 1 באוגוסט, עוד לפני המועד הנדרש, כבר עברו מרבית יהודי קובנה להתגורר בגטו, שבינתיים צומצם על-פי דרישות העירייה הליטאית. הגטו נסגר בפני כניסת יהודים נוספים ב-15 באוגוסט, ובשני חלקיו — "הגטו הגדול" והגטו הקטן, שביניהם חיבר גשר להולכי רגל — נכלאו 29,760 איש. יום לפני סגירת הגטו רצחו הגרמנים בפוֹרְט הרביעי 534 יהודים משכבת האינטליגנציה. לאחר כליאתם במרחב הצר של הגטו נשדדו היהודים בידי שוטרים גרמנים וליטאים, ורכושם הופקע.

זמן קצר לאחר הקמת הגטו החלה התארגנות מחתרתית חשאית בקרב היהודים והוקם ארגון בשם "מרכז ציוני ויליאפולה-קובנה" (מצו"ק), לתיאום פעולות המחתרת הציונית. אחדים מחברי הארגון נכללו באֶלטֶסטֶנרט, בהסכמת היושב-ראש אלקס, והייתה להם נגישות למידע הרגיש בנוגע לדרישותיהם של הגרמנים. חברי המחתרת אף קיימו קשר עם גטאות שוולי (Siauliai) וּוילנה. לאחר סגירת הגטו קמו בו עוד קבוצות מחתרתיות: "ארגון ברית ציון" (אב"צ), שעסק בעיקר בפעילות חינוכית, וכן בכתיבה ובהדפסה של ביטאון בשם הניצוץ; "הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם", שהוקם בידי שרידי הקומוניסטים בקובנה, שהסופר חיים ילין נמנה עם פעיליו; "הגוש של ארץ-ישראל העובדת"; וקבוצה של חברי בית"ר, מצוידים בנשק. כל הגופים האלה היו ערים לצורך להקים מסגרת מחתרתית משותפת, ולפיכך הקימו גוף בשם "ארגון יהודי כללי לוחם" (איכ"ל), שתיאם את פעולותיו עם מוסדות הגטו ודאג שחבריהם לא ייכללו ברשימות המשלוחים למחנות העבודה.

בסוף אוקטובר 1941, לאחר חיסול הגטו הקטן וביצוע "האקציה הגדולה" בניהולו של קצין הס"ס הלמוט ראוקה (Rauke), הצטוו היהודים להתייצב בכיכר הדמוקרטים (Demokrau), ו-9,200 מהם שולחו לפוֹרְט התשיעי, ונורו שם. הנותרים, 17,400 יהודים, ביניהם גם אורי חנוך ומשפחתו, הורשו לחזור לבתיהם. בסוף אוקטובר 1943, לאחר שלא עלה בידי מועצת הזקנים לאסוף 3,500 יהודים לשילוח לעבודת כפייה באסטוניה (Estonia), נכנסו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים לגטו וחטפו 2,700 איש, לרבות נשים וילדים. הם רוכזו בשדה התעופה בקובנה, עברו סלקציה שבעקבותיה גורשו לאושוויץ הבלתי כשירים לעבודה, והאחרים שולחו למחנות באסטוניה.

רצח היהודים הופסק בלחצם של אנשי צבא וגורמים במִנהל האזרחי המחוזי (גנרלקומיסריאט), שהיו מעוניינים לנצל את כוח העבודה היהודי לצורכי תעשיית המלחמה. אומנם מסוף 1941 עד סתיו 1943 לא בוצעו אקציות מקיפות בקובנה, אך מעשי רצח ספורדיים לא פסקו. המטרה שעמדה בשלב זה לנגד עיני הגרמנים הייתה ניצול כוח העבודה היהודי לצרכים הצבאיים שהמצב בחזית הכתיב עם כישלון ההתקדמות הגרמנית המתוכננת. לשם סיפוק צורכי הגרמנים הוקמה לשכת עבודה. מועצת הזקנים נדרשה לספק מכסות עובדים על-פי דרישת הגרמנים, זאת לצד תפקידיה הקשורים לארגון חיי היומיום. הוקמו ועדות ומחלקות ייעודיות רבות, כגון ועדת משק שהייתה ממונה על בתי המלאכה בגטו, דאגה לשירותי תחבורה, הפעילה בית מרחץ, בית מרקחת, מעבדה, בית קברות, ועוד. ועדה אחרת דאגה לחלוקת מנות מזון לנזקקים, נוסף על המנות הדלות שהוקצבו בצמצום על-ידי השלטונות, וּועדת הדיור הופקדה על מציאת מקומות מגורים בשטח המצומצם של הגטו. מחלקות אחרות טיפלו בנושאים של כיבוי אש, בריאות, סעד, סטטיסטיקה, ופרק זמן קצר — עד אוגוסט 1942 — פעלה גם מחלקה לפיקוח על מערכת בתי הספר בגטו.

הבסיס העיקרי להמשך קיומו של גטו קובנה בשנת 1942 היה בתי המלאכה הגדולים שהוקמו בתחומו ביזמת הגרמנים ובכלל זה מתפרות למדים, סנדלריות, מסגרייה ונגרייה, שתוצרתם יועדה בעבור הצבא הגרמני. העובדים בבתי המלאכה נחשבו לגורם יצרני מוגן מפני גירוש. מועצת הזקנים דאגה להקים בתי מלאכה וסדנה לעבודת האמנים היהודים. כך התאפשרה עבודתו של האמן יעקב ליפשיץ שצייר את דיוקנו של אורי. המוזיקאים היהודים ניגנו בתזמורת הגטו והשמיעו קונצרטים לקהל היהודי, נוסף על חובתם לשמש כשוטרים במשטרת הגטו.

הממשל הגרמני לא הסתפק בהעסקתם של היהודים בבתי המלאכה בתוך הגטו, והחליט לשלוח יהודים לעבודות כפייה מחוצה לו. בפברואר 1942 דרשו הגרמנים להעמיד לרשותם 500 יהודים לצורך העברתם לעבודת כפייה בגטו ריגה שבלטוויה (Latvia). יהודי קובנה ניסו לחמוק מגירוש לעבודת כפייה זו, ומשום שלא התייצבו מועמדים במספר הדרוש, לכדו

הגרמנים והליטאים כ-380 מיהודי הגטו, ובהם 140 נשים, והעבירו אותם לריגה. ב-20-22 באוקטובר צורפו אליהם עוד כ-370 גברים. משלוחי עובדים הועברו גם למחנות עבודה כגון מחנה פַּלמון (Palemonas), ובגטו נותרו באותה העת כ-16,000 יהודים. לאחר העברת הגטו לשליטת הס"ס מונה ס"ס שטורמפירר וילהלם גֶקה (Goecke) לנהלו, ועל-פי הוראתו רוכזו בסוף אוקטובר 1943 כ-2,700 יהודים בשדה התעופה, ושם בוצעה סלקציה שבעקבותיה נשלחו הבלתי כשירים לעבודה אל מחנה הריכוז והמוות אושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau). בסוף נובמבר ובחודש דצמבר 1943 הועברו בין 5,000 ל-6,000 יהודים למחנות אלקסוט (Aleksotas), שַנץ (Sanciai), אֶז'רליס (Ezerelis), ולמחנות נוספים באזור. בגטו נותרו כ-8,000 איש, שטחו צומצם ופרוור סלובודקה לא נכלל עוד בתחומו.

בני הקהילה היהודית המצומצמת שנותרה מתוך הקהילה המפוארת של קובנה הבינו כי החטיפות והשילוחים הם הרמז המובהק שהגרמנים כבר החליטו לחסל כליל את הגטו. היהודים החלו להכין מקומות מסתור — מלינות, כפי שכונו בפיהם הבונקרים שחפרו. רוב המסתורים נחפרו מתחת לבתים, ובתוכם נאגרו מזון ומים בכמות מספקת לשהייה ממושכת בהם.

סכנה מיוחדת ארבה לילדים היהודים שעדיין נשארו בחיים בגטו. ב-27 במרס 1944 עצרה משטרת הביטחון הגרמנית (סיפ"ו) את כל השוטרים היהודים והעבירה אותם לפוֹרְט התשיעי, כאמצעי לחץ לקבל מהם מידע על מיקום המלינות בגטו. 40 שוטרים שסירבו להסגיר את בני עמם עונו קשות ואחר כך נורו למוות. השוטרים המעטים שמסרו מידע לגרמנים הוחזרו לגטו. עוד באותו יום החלה אקציית הילדים. לגטו נכנסו כלי רכב, והתושבים נקראו בכריזה למסור את ילדיהם. הילדים האומללים החלו להתרוצץ ולחפש מסתור, אך לאחר מצוד אכזר נלכדו וגורשו מהגטו כ-1,000 ילדים. הוריהם, שחלקם עדיין נמצאו במקומות עבודתם, לא יכלו לא להגן עליהם ולא להיפרד מהם. גם למחרת, ב-28 במרס, נמשכה אקציית הילדים, ורק 200 ילדים שהוסתרו היטב נותרו בחיים, וביניהם אורי, ששעות ארוכות לא ידע מה עלה בגורלו של אחיו דני. הזוועה של ציד הילדים והזקנים הסתיימה באקורד מסוכן: פיזור מועצת הזקנים, הגוף שהיה אמון על הקשר עם השלטונות הגרמניים והצליח במידת מה להנהיג סדר בחיי הגטו ולדאוג ליושביו למזון ולעבודה. גם המשטרה היהודית פורקה, ובמקומה הוקם שירות הסדרנים היהודים. את ד"ר אלחנן אלקס מינו הגרמנים לזקן היהודים (Lagerelteste), תפקיד שהיה נהוג במחנות הריכוז, וגטו קובנה נהפך למחנה הריכוז קובנה (Koncentrzionlager Kovno).

בינתיים, עוד בספטמבר 1943, יצרה המחתרת של גטו קובנה קשר ישיר עם תנועת הפרטיזנים הליטאים, בניסיון להקים בסיס פרטיזני ביער אוגוסטוב (Augustow), השוכן במרחק של 160 קילומטרים מקובנה. כ-100 צעירים יצאו לשם, אך בדרך נתפסו מחציתם ונרצחו, והנותרים שבו לגטו. מקרה אחר של התנגדות אירע בפוֹרְט התשיעי. 65 יהודים, חלקם חברי המחתרת, וכן קבוצה של שבויי מלחמה סובייטים, צֻוו לשרוף את גופות הנרצחים ולהעלים כל סימן למעשים שהתרחשו במקום. ב-24 בדצמבר 1943 נמלטו כל חברי הקבוצה, הסתננו לתוך הגטו והסתתרו בו, בהסכמתם של השוטרים היהודים.

בראש המחתרת של גטו קובנה עמד המורה היהודי חבר המפלגה הקומוניסטית גנריקס זימן (Genrikas Ziman), שכינויו היה יורגיס (Jurgis), שנשלח מטעם מפלגתו לארגן התנגדות בקובנה. הכוונה הייתה לצאת ליערות רודניקי (Rudninkai), שבהם התרכז מטה הפרטיזנים של דרום ליטא. הקבוצה הראשונה יצאה מהגטו ב-23 בנובמבר 1943, והלכה ברגל את המרחק הגדול. את שאר הקבוצות הסיע נהג ליטאי שעבד בעבור שירות הביטחון הגרמני (סיפ"ו) והסכים להסיעם במשאית גרמנית בתמורה לתשלום מכובד. בראשית אפריל 1944 נעצר הסופר חיים ילין בעת שחיפש רכב מילוט בעבור קבוצה מאורגנת, לשם יציאה ליערות. ילין נרצח לאחר עינויים קשים. במחצית אפריל יצאה קבוצה נוספת אל היער, אך במרחק קטן מהגטו, ליד הנהר נריס, עצר הנהג את המשאית, ובקרב שהתפתח נורו שמונה מחברי המחתרת ורק ארבעה הצליחו לברוח. בהמשך החלו יהודים יחידים לחמוק ולהגיע אל בסיסי הפרטיזנים ברודניקי.

עם התקרבות החזית לליטא החל פינויָם של היהודים מהגטאות ומהמחנות וגירושם מערבה. בין 7,000 ל-8,000 איש הובלו, מקצתם בדוברות על הנהר נימן (Nemunas), והאחרים במשאיות. אלפי יהודים חמקו והצליחו להסתתר במלינות שהוכנו מראש בגטו, אך גֶקה הורה לפוצץ את הבתים על יושביהם ולהעלותם באש. מבין המסתתרים הצליחו להינצל 90 איש בלבד. המגורשים פוזרו במחנה הריכוז שטוטהוף (Stutthof) שבפולין ובמחנות העבודה המסונפים למחנה דכאו (Dachau), כפי שעלה בגורלם של אורי ודני חנוך והוריהם. לאסירי המחנות האלה לא היה סיכוי רב לשרוד.

בלה גוטרמן

כל מקרה/ ויסלבה שימבורסקה

יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת.

חַיָּב הָיָה לִקְרוֹת.

קָרָה מֻקְדָּם יוֹתֵר. מְאֻחָר יוֹתֵר.

קָרוֹב יוֹתֵר. רָחוֹק יוֹתֵר.

קָרָה לֹא לְךָ.

[. . .]

וּבְכֵן הִנְּךָ? הַיְשֵׁר מִן הָרֶגַע שֶׁעוֹדוֹ פָּעוּר?

בָּרֶשֶׁת הָיָה חוֹר אֶחָד, וְאַתָּה דַּרְכּוֹ?

אֵינֶנּיִ חֲדֵלָה לְהִשְׁתָּאוֹת, לְהֵאָלֵם.

הַקְשֵׁב,

כַּמָּה מַהֵר פּוֹעֵם בִּי לִבְּךָ.

מתוך: בשבח החלומות, קשב לשירה, 2011

תרגם: רפי וייכרט

חיי היו קשים וטובים, עצובים ומאושרים. הייתה לי ילדות נפלאה ואחר כך, גיהנום. הייתי מחוסר עבודה ורעב ללחם, אך גם נחשפתי לעולם של זוהָר ועושר. חוויתי סכנת חיים ואהבה גדולה.

האמנתי תמיד ש"אחרי הגשם, תזרח השמש", כמילותיו של השיר שאמי נהגה לשיר — וגם אם הכל רע, אין להתייאש, כי עוד יהיה טוב.

אני חי כמו יימשכו החיים לעד: מבוקר עד ערב עסוק בישיבות, בפגישות ובנסיעות. רוצה לעזור, לעשות ולשנות.

הערות

1. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נחתם באוגוסט 1939 בין שר החוץ של גרמניה הנאצית (ריבנטרופ) ובין שר החוץ של ברית־המועצות (מולוטוב). ההסכם אִפשר לגרמניה לפלוש לפולין בלי לחשוש מתגובה סובייטית. נספח חשאי של ההסכם הסדיר את חלוקת פולין בין שתי המעצמות ואת סיפוח המדינות הבלטיות לברית־המועצות בראשית 1940.

געגועים רבים
על-אף מוראות השואה, קורותיו של אורי חנוך הם מסע אופטימי של אהבת אדם ודאגה לאחר
▪ ▪ ▪

בשעת בין ערביים של תחילת יולי 1945 נעצרה ליד הבית [בלנדסברג] מכונית ספורט אדומה עם גג פתוח... מהמכונית יצא אדם לבוש בגדים אזרחיים ושאל: אולי אתה יודע איפה גר פה מישהו בשם אורי חנוך?" הסתכלתי בו מופתע והשבתי, זה אני. יש לי בשורה טובה, אמר והוציא מכיסו דף עם רשימה ארוכה של שמות. האחרון שבהם היה דני חנוך. זה אחי הקטן, הוא חי? איפה הוא? ראית אותו? לא, אני לא מכיר אותו, אבל נשלחתי לומר לך שהוא חי.

בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך, יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה. חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941. אורי גורש לגטו ושרד לאחר שנות רעב, אקציות ומוות. באביב 1944 שולח למחנה הריכוז דכאו קאופרינג ושרד שנה נוספת של עבודות פרך בתנאים לא אנושיים.

הבשורה הנפלאה שקיבל אורי ביולי 1945 על הישרדותו של אחיו הצעיר דני, היחיד ממשפחת חנוך הקרובה שנותר בחיים, פתחה את תהליך שיקומו. אורי ואחיו, שדיברו עברית שוטפת וחונכו לציונות, עלו לארץ בעלייה בלתי-לגלית ונקלטו בה במהרה. בדצמבר 1947 התנדב אורי לפלמ"ח, לחם בקרבות קשים לשחרור ירושלים וניצל בנס. עם שחרורו מצה"ל הקים בית ומשפחה והיה לאיש עסקים מצליח.

על-אף מוראות השואה, קורותיו של אורי חנוך הם מסע אופטימי של אהבת אדם ודאגה לאחר. כעבור שנים, מפגש עם גרמני צעיר החזיר את אורי לאירופה, ואת העשורים האחרונים של חייו הוא ייחד לשיפור חייהם של הניצולים ולשימור זיכרון השואה בארץ ובגרמניה. על פעילות זו הוענק לו אות הצטיינות גבוה מנשיא גרמניה.

סיפור שלא סיפרתי: מקובנה ודכאו לחיים חדשים הוא סיפור של צער ושמחה, של כאב ואושר. את הספר כתבה מפיו יהודית חנוך, רעייתו של אורי, בחודשי חייו האחרונים. אחרי מותו מילאה את בקשתו להשלימו ולהוציאו לאור.

לספר מצורף מבוא "קובנה היהודית בשברונה", מאת: ד"ר בלה גוטרמן.

יהודית חנוך, נולדה בשנת 1932 בתל אביב. היא הייתה כתבת האופנה של מעריב למעלה משלושים שנה ובמשך עשור בעלת תוכנית קבועה בקול ישראל. למדה במכללת אף.איי.טי בניו-יורק ושלוש שנים עסקה בעיצוב אופנה לחברות בגדים ידועות במנהטן.

את אורי, אהבתה הראשונה, פגשה ב-1958 כשחזרה לארץ דרך אירופה. לאחר חזרתה ארצה עיצבה בגדים אופנתיים (במקום בגדי החאקי) לרשת חנויות הכל-בו הראשונה בארץ – "המשביר לצרכן". במסגרת שנות עבודתה ככתבת אופנה ביקרה פעמים רבות בבירות אירופה (פריז, לונדון ועוד), וראיינה את גדולי מעצבי האפנה. אורי נלווה אליה לרבים מביקורים אלה, ובזכות הרוסית שלו זכתה ל"סקופ" בינלאומי – ראיון עם מעצב האופנה הסובייטי סלבה זיידב שהלביש את ראיסה גורבצ'וב והופיע בתצוגת האופנה הראשונה של מעצב רוסי במערב. הראיון שפורסם במעריב הועתק לרבים מהעיתונים הבינלאומיים. עם פרישתה ממעריב, פנתה לפיתוח נדל"ן ועיצוב אדריכלי והחלה להתלוות לאורי במסעותיו ברחבי אירופה לפגישות עם ניצולי שואה, ראשי ממשלה ונשיאים.

ד"ר בלה גוטרמן, הייתה מנהלת המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, ולפני כן שימשה כמנהלת והעורכת הראשית של ההוצאה לאור ביד ושם. שירתה במפקדת חיל החינוך ונמנתה עם צוות הפיקוח על מורי צה"ל בקורס השכלת יסוד לחיילים. ד"ר גוטרמן למדה היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, וקיבלה את התואר ד"ר לפילוסופיה ב-1996. היא סיימה לימודי תעודה בעיתונאות ובעריכה באוניברסיטת תל אביב ועסקה שנים רבות בעריכת כתבי עת וספרים. היא מרצה ועורכת מדעית של ספרי מחקר, תיעוד וזיכרונות.

ד"ר גוטרמן זכתה בפרסים על מחקריה, ביניהם פרס ע"ש ראול ולנברג ופרס ע"ש רפאל למקין. בין ספריה: ונתתי להם יד ושם (יד ושם 2013), צביה האחת: סיפור חייה של צביה לובטקין (הקיבוץ המאוחד ויד ושם 2011) (עברית ואנגלית), גשר צר אל החיים: יהודים במחנה הריכוז גרוס-רוזן ובמחנות העבודה שלו (יד ושם 2000) (עברית ואנגלית), לשתות עם המוות לחיים: סיפורו של מחנה ינובסקה בלבוב (אוניברסיטת תל אביב ומשואה 1993).

סיפור שלא סיפרתי – מקובנה ודכאו לחיים חדשים. מאת: אורי חנוך ויהודית חנוך, עריכה מדעית: בלה גוטרמן, הוצאת יד ושם, 248 עמודים, 80 שקל.
תאריך:  21/04/2019   |   עודכן:  21/04/2019
ציפי לוין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
צמצום המרחב הציבורי של היהודים היה כאמור פגיעה קשה, אך בכך לא היה די החיים היהודיים בגרמניה הנאצית התאפיינו גם בצמצום מרחב המגורים הפרטי ובהרעה בתנאי הדיור
17/04/2019  |  ציפי לוין  |   ספרים
אנה פופר נולדה בפראג (Praha). היא ובעלה ארנושט (ארנסט) פלטין היו בני המעמד הבינוני הגבוה של יהודי פראג, ובביתם דיברו צ'כית. ב-11ביולי 1931 ילדה פופר-פלטין את בתה הבכורה, הלנה, בבית-יולדות פרטי. לפי מנהג בית-החולים קיבלה האם שי: יומן ריק כרוך 2 ביוני 1933 נולדה חנה'לה, אחות להלנקה, אך יומן חייה לא שרד.
16/04/2019  |  ציפי לוין  |   ספרים
ליהודי פולני אחד [...] יש טענות חמורות כלפי. בגללי חשבו אותו כאן שקרן, הוזה [...]. הוא היה בלנדסברג (כ-60 קילומטרים ממינכן) ופגש שם כמה ליטאים מקובנה. באחת השיחות הוא סיפר להם שפגש לא מזמן קובנאי אחד, מורה, סופר, ישראל קפלן. נו, הם התנפלו עליו: מה אתה מבלבל את המוח, הקפלן הזה כבר מזמן שוכב לו על הגב באדמה! ולא עלה בידו בשום אופן לשכנע אותם שעודני חי [...] אני כבר אינני [...] גם לפי השכל הישר עצמו [...] לא ייתכן שישראל קפלן עדיין יהיה היום בחיים במקום כלשהו... ואילו הסיסמה שלי הייתה דווקא: לא אמות, כי אחיה ואספר!
15/04/2019  |  ציפי לוין  |   ספרים
היום אני מתחיל לכתוב יומן. קשה לי לענות על השאלה מדוע דווקא היום ולא קודם לכן. ראשי כבד עלי כ"כ, שאינני מסוגל לחקור ולהתעמק בסיבות ובעילות הדברים, ובטבע האדם כשהוא חי חיים בלתי נורמליים וכל צמצום המוח [הריכוז] משולל ממנו. די לך לדעת בקיצור קורות חיי משני החודשים האחרונים ובעצמך תבין מצב רוחי. אומנם בדעתי לתאר כאן הטרגדיה שלנו במשך ג' שנות המלחמה וסופה המר אבל אי-אפשר לי בפעם אחת, וקשה לי הסידור של המקרים ורק קטעים קטעים אסדר איה"ש [אם ירצה השם].
11/04/2019  |  ציפי לוין  |   ספרים
עיון בשני ספריו החדשים של עמנואל בן סבו - "סוכריות החיים", צייר סשה וייסמן, הוצאת מיטב ארגמן, 2019. וספר נוסף: "אחי", צייר מיכאל וייסמן, הוצאת מיטב ארגמן, 2019.
26/03/2019  |  הרצל חקק  |   ספרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
איתן קלינסקי
איתן קלינסקי
שר בישראל העונה לשם דודי אמסלם מתהולל בטברנה באתונה בירת יוון ושרה העונה לשם מירי רגב מטיילת עם הבת בסרי לנקה
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il