בין כל "הלקחים" המופקים ממערכת הבחירות האחרונה, עולה - עדיין לא מספיק, לטעמי - הסוגיה העוסקת בגיוס רמטכ"לים לשירות המערכות הפוליטיות והקמפיינים לראשות
ממשלה. בעבר היה הגיוס מתבצע בדרך הרגילה: תקופת צינון, חבירה למפלגה, שיבוץ מכובד ברשימת המפלגה לכנסת, תפקיד אחד לפחות של שר ומשם נפתחת הדרך לצמרת. פתיחת האופציה, אין פירושה כמובן כל מי שנכנס בדלת אומנם מגיע לראש הפירמידה. לגבי מי שהולך בדרך, על כל אבני הנגף שבה, התמודדות על ראשות הפירמידה נראית תהליך סביר.
אחרי שאמרנו זאת, ראוי לבחון לפחות שתי אבני דרך במסלול הטיפוסי, מפני שהדברים, גם כאשר נראים הם פשוטים לכאורה, אינם כאלה כלל ועיקר. תקופת צינון היא א'-ב' של נוהל תקין כאשר עובד ציבור בכיר מאוד, מבקש לעבור ממסלול שירות א-פוליטי בהגדרה, למסלול שירות פוליטי מוצהר. חבירה למפלגה, היא כבר סוגיה אחרת. מפלגה היא בית גידול וטיפוח של אידאולוגיה ודרכי יישום. היא קמה ומתקיימת בכדי לשפר תכנים אלה, להתאימם לרוח הזמן ולפעול להפצתם בציבור, על-מנת שיעניקו לחברי המפלגה תמיכה רחבה שתאפשר להם להוביל את המדינה בדרכם. כאשר אזרח מצטרף למפלגה ב"תום לב", כלומר שלא על-מנת לקבל ג'וב, השכל הישר ברמתו הנמוכה ביותר מלמדנו, שבחר במפלגה שמשקפת את דעותיו ובכוונתו לתרום מידיעותיו וניסיונו, כמיטב יכולתו, לקידום האג'נדה של אותה מפלגה.
אם כך, היכן מוצאים אנו את עצמנו מול מצטרף כזה, אם המפלגה אליה הצטרף היא "קואליציה של בלתי-מזוהים ובלתי מזדהים" ללא מצע או דרך.כיצד יש לראותו ולהבינו אם במקום להציג דרך בה הוא מאמין, הוא מחביא עצמו מאחורי פרגוד האנונימיות של המפלגה אליה הצטרף? האם מותר ונכון לאפשר למועמד שבא מהאפלוליות הצבאית בנושאים פוליטיים, להתייצב בראש אפלוליות אזרחית פוליטית חדשה, שמגבירה את טישטוש זהותו כאיש של אידאולוגיה, דרך ושיטה.
מה שעשה גנץ בבחירות האחרונות היה בדיוק מה שמתואר לעיל: הצטרף בשם הדמוקרטיה למפלגה בלתי-דמוקרטית חדשה ואנונימית. צרף אליו חוגים בלתי מזוהים נוספים לכלל גוש פוליטי בלתי-מזוהה שכונה "מרכז" ושמר בנאמנות מופלגת על עירפולו הפוליטי תוך שהוא מודיע לציבור שהגיע בכדי להדיח בכל מחיר ראש ממשלה נבחר ומכהן, משום שהוא מתנגד לדרכו. לאחר האבסורד הראשון וחרף היותו ראש המחנה היריב לנתניהו, הצטרף לסגנון הבוטה והנכלולי של ברק (תומך מבחוץ) ולסגנון הנבזי של לפיד (תומך מבפנים) ובאמצעות "רצח אופי" והשחרת דמותו של רה"מ, ביקש לגייס תמיכה ציבורית מספקת להדחתו בבחירות.
הנחת יסוד מוסווית מעט בדרך זו הייתה, שהפלת נתניהו תפורר את הקואליציה הימנית שניהלה את המדינה בעשר השנים האחרונות. משתתפורר הקואליציה, ניתן יהיה להחזיר את המדינה ל"דרכי המלך" העומדות בסתירה מוחלטת לדרך הימין. כמו בימי רבין ושרון, לא הדרך הגלויה, דרך ההסברה והשכנוע הובילה אותם ואת הגושים הפוליטיים שייצגו, אלא דרך התרמית, הערמומיות, הטשטוש וההונאה שאפיינו את מהלכיהם. דרכים אלה לבדן, כפי שהוכח, לא היה בהן די בכדי להשיג ניצחון. גם נתניהו, יריבו של גנץ, וגם הציבור זיהו את אופי המהלכים ואת חולשותיו בתחום הפוליטי, נערכו מולו היטב והיכו אותו ואת מחנהו החדש-ישן.
1 משהוכה גנץ בבחירות ובדרך צבר יחד עם חבריו הרמטכ"לים בדימוס, אשכנזי ויעלון, שלל חבלות ופגיעות שלחלקן היה גוון אישי - כי זה היה אופי המאבק שכפו המתמודדים זה על זה - מתעוררים גורמים שונים ותוהים אם הפגיעות התדמיתיות בו ובחבריו והעובדה ששלושה רמטכ"לים, הנתמכים מבחוץ ע"י שלושה נוספים (ברק, מופז וחלוץ) שכשלו מול נתניהו אחד, אינם פוגעים ביוקרת מוסד הרמטכ"לות ובכך מביאות נזק לאומי.
2 שתי השאלות תקפות כשלעצמן, אולם אין בהן די בכדי לגבש עמדה בשאלת היחס לגנץ האיש במע' הבחירות 2019. רוב הציבור מסכים שמערכת זו התאפיינה בסגנון בוטה, גס רוח, רצוף עיוותי מידע, שקרים ודברי בלע. הרוב מסכים שממסע הבחירות הזה נעדרה התייחסות עניינית רצינית לצרכי המדינה, סוגיות-היסוד ופתרונות לבעיות השעה. אולם מי שאיננו ינוקא, אינו יכול להעמיד פני תם שאינו מבין שהיגררות לסוג שיח כזה, יהיה מעמדו הקודם או העכשווי אשר יהיה, מזמין "אגרוף לפנים" (כדברי גלבוע) ומלוא חופניים בוץ. אינך יכול לדרוש דרך-ארץ, אם אינך מוכן להעניקה לזולתך, גם אם הוא יריב פוליטי; וגנץ כבר מזמן איננו ילד.
לא רק הדברים שאמר גנץ אישית הביאו לו את התגובות שקיבל. עמידתו בראש מחנה פוליטי שרובו ככולו אימץ סיגנון זה שלא רוסן ולא מותן כהלכה על-ידי גנץ, הביאו לו את "פרי ההילולים" בו זכה. אפשר מאוד שלפיד, שקיבל על עצמו את האחריות להסברה של מחנה כ"חול לבן" בשלבים האחרונים של הקמפיין והחריף את הנוסח והסגנון, תרם לתוצאות. אולם, גנץ היה ראש המחנה וכרמטכ"ל היה צריך לדעת היטב את אחריותו של מנהיג למעשי מחנהו. העובדה שביקש אמון מחודש במנהיגותו, הפעם במסגרת פוליטית ולתפקיד בכיר יותר, רק מגבירה אחריות זו.
כאשר דנים בסוגיית ההשתתפות האקטיבית של רמטכ"לים בדימוס בפוליטיקה ומה עשוי הדבר לעולל למעמדם האישי ולמעמד הפונקציה הצה"לית של ראש המטה הכללי כראש ארגון קונצנזואלי, אין להתעלם משני שיקולים: א. לא יהיה סביר לאסור על רמטכ"לים בדימוס להשתתף השתתפות פעילה בחיים הפוליטיים, גם אם הדבר עשוי לעולל נזק מסוים לדימויים ולדימוי התפקיד שמילאו בצבא. ב. היחס לרמטכ"לים נקבע תמיד בראש וראשונה לפי ביצועיהם הצבאיים.
3 הבעיה האמיתית היא שמאז מלחמת לבנון ה-2, ביצועי הרמטכ"לים אינם נתפסים בציבור כאיכותיים, והדבר משליך על משקלם הציבורי ויוקרת מעמדם.
בחיים הפוליטיים, צרוף רמטכ"לים למפלגות, הפך למעין "תרגיל" של תוספת כדורי מרץ או הזרקת אדרנלין דימויי למפלגתם. אולם התגייסותם המובהקת לתמיכה פוליטית בזרם אידאולוגי אחד והעדפתו על אחרים במיוחד בתהליך שהציגה הפעם מפלגת "כחול לבן", כאשר הציבור שרוי במחלוקת חריפה -
הופכים אותם מדמות קונצנזואלית לחלק אינטגרלי ממערך היריב הפוליטי; ולפיכך דוהה תדמיתם אם לא מתכרכמת. מכאן ועד לביקורת נוקבת, המרחק קצר.
4 יתר-על-כן, כאשר האיש מאבד את מעמדו הקונצנזואלי,
מידע רגיש "מימי הזוהר" בו שירת בצה"ל, שעשוי לגרום לפגיעה אישית ולהביא לנזק לאומי, הופך לחלק מהתחמושת במאבק הפוליטי. אין לי ספק, שאילו לא ביקשו לעצמם הרמטכ"לים קפיצת-דרך מראשות הפירמידה הצבאית לזו האזרחית - לא עניין טריוויאלי, כפי שראינו לעיל - הייתה חריפות המעבר המלווה בשינוי יחס, ממותנת בהרבה. האם ישכילו להבין זאת ולהסיק מכך התנהלות אופרטיבית אחרת ? - אינני בטוח.
5 לדעתי, יש מקום שוועדת חו"ב תערוך סקרי דעת קהל בנושא זה ותקיים בו דיון הפקת לקחים מעמיק. בכל מקרה עדיף לקבוע כללים מעשיים, לפיהם המעבר משירות צבאי בכיר לאזרחי בכיר, איננו יכול להיעשות בקיצורי-דרך מופלגים, כשם שלא יוכל להיעשות כך בכיוון ההפוך מהאזרחי לצבאי. חובה לגבש בדחיפות מדיניות לאומית בשאלה זו.
