אוטונומיה או ריבונות - "ההבדל הקטן"

לקראת פרסום "תוכנית ה-100" של טראמפ מצפה לנו לוחמה פסיכולוגית מסביב למונחים 'אוטונומיה' ו'ריבונות'. הפיתיון שיזרקו לנו תהיה אוטונומיה-כביכול, ורק לאחר שהקרס יינעץ עמוק בבשרנו נגלה כי מה שבלענו זו מדינה פלשתינית, וממדינה אין דרך חזרה.

צאו וראו: לשלטונות רמאללה ("הרש'פ") יש גינוני ריבונות לרוב - טקסים 'ממלכתיים', 'שגרירויות' ברחבי תבל, מעמד באו"מ ובארגונים בינלאומיים רבים, ולמרות זאת, הרשות הפלששתינית לא יצאה מגדר אוטונומיה, אולי בתחפושת של מדינה.

לעומת זאת, ישות מדינית שזכתה להכרה בינלאומית כמדינה יכולה להיות בלתי מתפקדת לחלוטין (לוב, סומליה) או נתונה להגבלות חמורות (גרמניה לאחר מחה"ע 1), ובכל זאת מכלל מדינה לא תצא, כי הסטטוס הזה הוא בלתי הפיך. מדינה פלשתינית שתגרור אותנו למלחמה ואת כל שטחה נכבוש, לא תימחק - כפי שגרמניה לא נמחקה אחרי תבוסת היטלר.

והנה, למעבר הגורלי מאוטונומיה (שלטון עצמי) לריבונות מלאה חסרה לארגון המחבלים השולט ברמאללה, אש"ף-פתח, רק החתימה הישראלית, וזו עלולה להינתן בטעות, מתוך ראיית תוכנית טראמפ כאוטונומיה, כשלאמתו של דבר זו מדינה.

הפח טמון כבר במונח "מדינה-מינוס" מבית היוצר של נתניהו, כי בסוף - המדינה תתגבר על ה'מינוס' ולא להפך. דוגמה מן ההיסטוריה: בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה הוטלו על גרמניה בחוזה וורסאי הגבלות חמורות: איסור גיוס חובה; צבא של 100.000 חיילים גג, ללא חיל אוויר, שריון ונשק כבד; איסור לפתח תעשיית נשק; פירוז חבל נהר הריין; איסור לפגוע בעצמאות אוסטריה; התחייבות למשטר דמוקרטי ולהגנה על זכויות מיעוטים.

הפרת כל סעיף

ההמשך ידוע: עוד בימי רפובליקת ויימאר הדמוקרטית התעלם הרמטכ"ל פון זיקט מן ההגבלות, הקים את "הרייכסווהר (צבא ההגנה) השחור" ופיתח בחשאי חילות אוויר ושריון ב... רוסיה הסובייטית.

ולאחר 14 שנים קצרות ביטל היטלר את הדמוקרטיה וחוקק דיקטטורה, קרע לגזרים את הסכם ורסאי, רדף את היהודים, הצעיד צבא לתוך חבל ה-ריין, סיפח את אוסטריה, השתלט על צ'כוסלובקיה והתחמש בגלוי לקראת מלחמה. "העולם" לא נקף אצבע, להוציא שהייה קצרה של צבא צרפתי בחבל הריין. חששו להתערב 'בענייניה הפנימיים' של גרמניה הנאצית, למרות שרמסה את כל התחייבויותיה הבינלאומיות.

ובעצם, למה לנו ללכת רחוק? וכי אנחנו נהגנו אחרת נוכח הפרת כל סעיף כמעט בהסכם האוטונומיה של אוסלו?

תסריט: נתניהו-את-טראמפ מקימים ביו"ש מדינה פלשתינית מינוס היישובים היהודים בתחומי גדרותיהם שלהם תוענק ריבונות. אזורי A,B,C על-פי אוסלו יתבטלו ממילא ויתרת אזור C (אולי מחצית מן השטח) תהיה לטריטוריה פלשתינית ריבונית, והם ייצרו בה עובדות מוגמרות, בלתי הפיכות, של בנייה ונטיעה כפי שלמדו אצלנו, וכבר עכשיו מיישמים במרץ רב.

ואיך יגיעו אל "איי" היישובים שבריבונות ישראל? צה"ל בוודאי יורשה לפטרל על הכבישים, אך אם היום הוא אינו מצליח לשים קץ להפקרות בכבישים, איך יעשה זאת כאשר ההתקפות תצאנה מתוך שטח ריבוני? כל תגובה כוחנית - מרדף, כניסה - תגרור תקרית דיפלומטית, ואפילו כינוס מועצת הביטחון!

ציי מלחמה

ומדוע יהיה גורל פירוק הנשק ביו"ש שונה מן הפארסה של "פירוק הנשק" ההוא בגרמניה או מסופו המר של הפירוז על-פי אוסלו? למה נרמה את עצמנו? יש להניח, שעל-פי אחד ה"מינוסים" ייאסר על המדינה הפלשתינית לכרות אמנות עם אויבינו, אירן למשל. ומה נעשה אם פלשתין עצמאית בכ"ז תכרות "הסכם הגנה" עם אירן המחייב אותה לבוא להגנת פלשתין נגד כל מעשה "תוקפנות" ישראלי? ואם לא אירן, טורקיה למשל?

ואיך נמנע הזמנת "מומחי" משטרה וצבא, הברחת חומרים אסורים בדואר הדיפלומטי או הנפקת אשרות כניסה למחבלים או לפעילי BDS? האם נוכל למנוע מהם להקים (על-יד יריחו, למשל) נמל תעופה? ואיך נפקח עליו?

עוד זאת: כשהר'פ תקבל סטטוס של מדינה, שום כוח בעולם לא ימנע את איחודה מחדש עם עזה, ואזי יהיה למדינה הפלשתינית נמל ים שדרכו תכניס את הכל, ומי יודע, איזה ציי מלחמה עוינים תזמין? כבר על-פי אוסלו, וקל וחומר לפי תקדימים בינלאומיים, ישראל תחויב לפנות פרוזדור יבשתי בין עזה לחברון שייהנה מחסינות ויבתר את הנגב.

וכאשר המדינה החדשה תפתח את שעריה בפני המוני צאצאי פליטי תש"ח, המאזן הדמוגרפי בא"י המערבית יופר ללא תקנה. מחזות יום ו' בעוטף עזה יוכפלו ויושלשו לאורך כל הקו הירוק. ישראלים שייקלעו לשטח ריבוני פלשתיני יישפטו בבתי משפט וייכלאו בבתי הכלא שלהם וממשלתנו תוכל לעשות מעט מאוד להושיע להם (עיין ערך שבויינו וגופות חיילינו בעזה).

היום ישראל פועלת, לא מספיק, נגד זיהום הסביבה ונזקים אקולוגיים אחרים, מהם החוצים
את הקו הירוק. מול מדינה ריבונית ידיה תהיינה כבולות. ובכלל: אם פלשתין הריבונית תחוקק חוקים אנטישמים או חוקי BDS, או חוק לביטול כל ההגבלות על ריבונותה, מה תעשה ישראל? מן הסתם את מה שעשו כשהיטלר קרע לגזרים את הסכם ורסאי: מאומה.

מעשה מכונן

כי זה הכלל: במאבק בין ריבונות לניסיונות להגביל אותה, הריבונות תמיד תנצח. כמו הפרות הרעות בחלום פרעה, הריבונות תבלע את כבליה ולא ייוודע כי באו אל קרבנה. מכוחה יזכה האויב הערבי בכל הקופה.

ועוד לא אמרנו דבר על החמור מכל: יעקב, לא עשיו, מוכר כאן את בכורתו! הכרה במדינה היא מעשה מכונן. הכרת מדינת היהודים בריבונות עם אחר על לב ארץ ישראל זו רעידת אדמה היסטורית, אסון לאומי וגם – חילול השם. בכתב המנדט הכיר חבר הלאומים "בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובזכותו לכונן מחדש את ביתו הלאומי ..." - בין היתר ביהודה ושומרון. אם תאמץ ישראל את "תוכנית המאה", בעל הזכות יתיר את הקשר הזה ומעתה יהיה זר בארצו.