זירת התאטרון, במקרה זה הקאמרי, מאפשרת לעיתים זווית מבט נוספת על עצמנו. כמו בפוליטיקה, כך בתחום צריכת התרבות, ניתן לזהות מאפיינים סוציו-אקונומים מובהקים, עוד ביטוי לריבוי השסעים בתוכנו - בין מזרח ומערב, דתיים לחילונים, פריפריה וערים מבוססות.
אך בחג החרות האחרון, תאטרון הקאמרי העניק בשורת חרות תרבותית אמיתית, כשלמרות מחאה ציבורית קלה, העלה לבימת הקאמרי את המחזמר "זה אני", המבוסס על שירים של אייל גולן. העובדה שצפיתי במחזמר יום לאחר שבאותו תאטרון צפיתי במחזה "אל נקמות", מחזה רדיקאלי העוסק בהוויה יהודית גלותית קשה, שכתב וביים מחדש
איתי טיראן, איפשרה לחוש, כמעט לגעת בדופק הפועם של השסע הסוציו אקונומי תרבותי, אבל גם להרגיש את פעימות הבשורה. שני מחזות - שני עולמות:
קהל צופי "אל נקמות" היה קהל תאטרון הומוגני אופייני, קהל מבוגר ממעמד סוציו-אקונומי גבוה שאחוז ניכר מהם בני הגיל השלישי -"בני ברק" של החילוניות הקלאסית, שבעים ומטופחים.
המחזמר "זה אני" לעומת זאת הצליח לפרוץ לא רק את חומות התאטרון, אלא להביא למשכן התרבות קהל צופים אחר: הטרוגני יותר, פסיפס צבעוני מרהיב של צבעים, עדות וגילאים, הרבה מזרח אך גם מערב.
בשלוש השעות המופלאות שצפיתי במחזמר "זה אני" הפנמתי שהמחזמר הזה, הוא הרבה יותר מעוד מחזמר! ויותר משהוא "זה אני" הוא ראוי להיקרא "זה אנחנו"!
רצון חולני
כי המחזמר המר-מתוק הזה נוצק בתבנית של כולנו, בשיטוט סביב קו ההפרדה והמתח בין דת לחילוניות, בין מערב למזרח, בין ישראליות למזרחיות, בין מסורת לתרבות, בין יהודים לערבים תוך שהוא מעניק התבוננות פארודית מחכימה על פני החברה שלנו.
"זה אני" עבר דרך ייסורים עד שהשתכן בקאמרי לאחר שהבימה סירבה להציג אותו, כי עדות צדקנים שונות לא ממש אהבו את העובדה שהוא מבוסס על שירי אייל גולן ששמו הוכתם. עוד פלטפורמת ביטוי תרבותית הפעם, לשבטיות החולנית שלנו שמצטרפת לאחותה הפוליטית כפי שהשתקפה בהצבעה השבטית בבחירות האחרונות.
אותו רצון חולני של השבט הנאור בעיני עצמו לטפוח לעצמו על השכם ולהגדיר את עצמו על בסיס שלילת האחר שלא לומר זלזול בתרבותו: רק לא ביבי! רק לא אייל גולן!
אבל המחזמר הזה, שכתב בכישרון וביים בגאונות
מאור זגורי, הוא הכי לא אייל גולן שיש! ואין לאישיותו ביטוי כלשהוא בתוכן המחזה. השירים אומנם מזוהים עם הביצוע הפנומנלי של גולן, אך הסגנון והעיבוד מוגשים באופן שונה, אינטליגנטי משהו, שנותן משמעות למילים, כמעט מספר אותם ומעניק להם תוכן.
המשחק, המוזיקה, השירה, והטקסטים השנונים מסונכרנים ביניהם בביצועים מופלאים של שחקנים-זמרים שחלקם לוהקו מתחרויות זמר דוגמת "הכוכב הבא", באופן שמעניק לקהל הצופים מבט מקרו בפסיפס התרבות המגוונת שלנו, תוך שימוש בפארודיה מחכימה ופוקחת עיניים שמפרקת את המתחים בין כל השסעים המקיפים אותנו ומקלפת את שכבות הרצינות אפילו מתפיסות דת מגוחכות, דוגמת "קול באישה ערווה" וטקסטים דתיים נושנים בני מאות שנים.
הגשמה עצמית
סיפורה של משפחת טולדנו הוא הסיפור הישראלי שלנו.
איציק כהן בתפקיד אב המשפחה במשחק אגדי מצליח כמעט כמונו לעבור תהליך התפתחות אבולוציוני תרבותי - מנוקשות עיקשת להכלה מרככת. מה שמתחיל בעימות חריף ומתמשך עם שלוש בנותיו על-רקע מתח בין ערכי דת ומשפחה נושנים ואנכרוניסטים לבין ערכי הקדמה: החופש, הליברליות וההגשמה העצמית מסתיים בהפי-אנד של הכלה וחיבור.
התהליך שעובר על משפחת טולדנו ובעצם על כולנו, משתכלל בעלילה בצל משברים חולפים עד ליצירת הרמוניה תרבותית ומוסיקלית שמצליחה לרכך את הנוקשות ולתת לחופש לנצח. כי כפי שמסתיים המחזמר - "מי שמאמין לא מפחד"! ובמקרה זה האמונה מקבלת משמעות מעצימה אחרת - אמונה לא כמכשיר דתי שפורק מהמאמין את היכולת ליזום ולקחת אחריות לחייו, אלא אמונה בעצמנו, בהגשמת החלום שלנו. כזו שמעניקה לנו ביטחון בעצמנו ומאפשרת לנו לנוע קדימה, ליזום, לשנות, להתחדש ולהשתכלל. כך הרי נולדה מדינת ישראל.
אז אל תתפלאו אם המחזמר הזה יהפוך לשלאגר התרבותי החדש. זה הולך להיות "הסלאח שבתי" של הישראליות המודרנית החדשה. כי כמוהו הוא נוגע בכישרון ובתחכום בגווני החברה הישראלית ובשסעים הבולטים שמספרים את סיפורנו.
כך גם הפסיפס המוסיקלי של "זה אני" מצליח להביא לביטוי את אבולוציית התרבות הכלל ישראלית שלנו: משירי הלהקות הצבאיות ועד אייל גולן, משירה אתנית אנדלוסית ושמרנית ועד למוסיקת עולם מודרנית. והמגוון הקסום הזה שחי בהרמוניה אוהבת, הוא סוד הקסם של השבט הכלל הישראלי שיצרנו לנו כאן כי ...זה אנחנו!
