דוח מבקר המדינה, יוסף שפירא, היום (יום ב', 6.5.19) הוא דוח מקיף, חמור, נוקב ואף מצמרר, כזה האמור להדיר שנתם של רבים. עניינו במבנה לקוי. עניינו בהעדר הפרדת רשויות. עניינו בניגוד עניינים מובנה. עניינו במיליוני אזרחים, אשר שנים רבות קיבלו כתב אישום ממשטרת ישראל.

זהו הדוח השנתי האחרון של שפירא, וייתכן שכשופט בדימוס - הוא בחר לסיים בנושא מכונן, ייחודי, כזה שמותיר חותם לדורות, כזה שמרעיד את אמות הסיפים, ועניינו רוחבי ולא ספציפי, לא פרטני ולא אישי. כך למשל עשה השופט אליקים רובינשטיין, שפסק דינו האחרון עסק בשטח המגורים המינימלי לאסירים.

שפירא בחר לסיים בדוח שנתי העוסק בין היתר בתביעות המשטרתיות, והוא קובע שיש לאחד את היחידה הזאת עם הפרקליטות. זוהי סוגיה משפטית מהותית ועקרונית, הנוגעת ביסודות חוקתיים-משפטיים בסיסים ויסודיים. כולם ברחו ממנה, כולם חששו לגעת בה, כולם חששו לתקן את המעוות. סוגיה הנוגעת כל כולה במשחקי אגו וכוח, בשליטה על תקציבים, בשליטה על דרגות ומינויים. ענייננו ב"אני ואפסי עוד".

לא צריך להיות פרופסור למשפטים על-מנת להבין עד כמה פגומה ופסולה היא השיטה. אין ולא צריך להותיר בידי משטרת ישראל את הסמכות להגיש כתבי אישום. את הסמכות יש להותיר אך ורק בידי פרקליטות המדינה. היא ולא אחר.

חוקרת ביד ימין, מאשימה ביד שמאל

מזה 16 שנים אני נלחם, כמעט לבדי, בודד במערכה העיקשת והעקרונית הזו, מול כל אותם נושאי משרה בכירים, האמונים על מערכות האכיפה בישראל. נלחם נגד התופעה הצורמת, הנפסדת, הבלתי-חוקתית, הבלתי-מוסדרת, הבלתי-הגיונית, הבלתי-נסבלת, הפוגענית כדי שורשה. משטרת ישראל חוקרת ביד ימין, ומגישה כתבי אישום ביד שמאל בהינף קולמוס ואגודל. תופעה זו, שיירי המשפט המנדטורי שחלף מן העולם לפני 71 שנה, הגיעה לכדי השיעור המדהים, שבו 92% מכתבי האישום מדי שנה מוגשים בידי המשטרה.

מקום בו סיימה משטרת ישראל לחקור בתיק חקירה, תם תפקידה. את שיקול הדעת, אם להגיש כתב אישום אם לאו, יש להותיר אך ורק בידי פרקליטות המדינה. אבל במצב בו "שלוחת התביעות" של המשטרה מגישה כתבי אישום, מוצאים אנו את עצמנו במצב של העדר מוחלט של הפרדת רשויות מחד-גיסא, ומצב של ניגוד עניינים מובנה ומובהק מאידך. כי הרי האינטרס של המשטרה הוא "להוכיח", באמצעות כל אותם כתבי האישום, כי חקירותיה המוצלחות והמקצועיות (כלשון המחמאות שהיא מרעיפה על עצמה מדי יום), בשלו לכדי הצורך (ואף החובה?) להגיש כתבי האישום.

אבא ז"ל, אביגדור, היה אומר תדיר בציניות ובבוז: "אם תתן לעצמך ציונים בכל בחינה, בערבו של יום, תקבל גם סטיפנדיה [מילגה] כתלמיד מצטיין". משטרת ישראל, זו החוקרת ביד ימין, באה להצדיק ביד שמאל את קיומה ואת "כושרה המקצועי", הראוי לכל שבח והלל, באמצעות אותם מאות אלפי כתבי אישום שמגישים קציניה לובשי המדים, שלא באמצעות פרקליטות המדינה.

מעולם לא היו פיקוח ובקרה, על-ידי גורמי מקצוע חיצוניים בפרקליטות, על עבודת המשטרה בנוגע לצורך ולאיכות של כתבי האישום שהיא מגישה. לא זו אף זו: שנים רבות המצב היה חמור עוד יותר. יחידות התביעות של משטרת ישראל היו כפופות במישרין למפקדי המחוזות ולקציני החקירות המחוזיים. אלו היו אחראים על קידום התובעים, בדרגות ובתפקידים. הם נתנו להם חוות דעת תקופתיות.

בפרוזדורים, בארוחה, בנופשונים

הם היו נפגשים, בארוחת הצהריים או ליד מכונת הקפה, עם התובעים ועם ראשי שלוחות התביעות, ומשוחחים על תיק זה או אחר ש"חייב להגיע לכדי כתב אישום ומהר". לחלופין הם היו סוגרים עניינים בטלפון, אף בציווי, אף בפקודה, לאמר: "תיק חקירה זה, של החשוד פלוני, חייב להסתיים בכתב אישום ויפה שעה אחת קודם. אל תוותר. תמהר ותגיש. נעשה לו בית ספר". כך זה התנהל שנים רבות. גם בשיח פרוזדורים. גם בשיח ערבי הווי ובידור. בנופשונים, במלונות, בחופשות, בימי גיבוש. הכל ידעו, הכל ראו, הכל שמעו והכל עצמו עין והכל אטמו אוזן מלשמוע את צעקותי והדפו אותי מעל פניהם.

המפכ"ל יוחנן דנינו דיבר על "מדד סיכויי העבריין להיתפס". ב"תוכנית המפנה" הדגולה שלו, היו מדדים ויעדים למעצרי ימים, למעצרים עד תום הליכים ולכתבי אישום (כאחוז מסך תיקי החקירה שנפתחו בכל מחוז/מרחב/תחנה). ולאור עמידה באותם יעדים, קודמו קצינים ושוטרים בתפקידים ובדרגות.

לימים, לאור צעקתי-זעקתי, ניסו במשטרה למרוח אותי, באמצעות פתרון יצירתי על-מנת לסתום פיות. מה עשו המה, גדולי ה"ידענים" שם? הפקיעו (מלאכותית) את תביעות המשטרה מידי המחוז וקציני האח"ם המחוזיים, והעבירו את ה"שליטה הפיקודית-מקצועית", לידי חטיבת התביעות במטעה הארצי, בראשות תת-ניצב. תכננו המה לבשל תפקיד, בדרגת ניצב, שירכז גם את תביעות תעבורה. העיקר שאשתוק.

לא אכלתי את ה"לוקש" הזה. למה? כי לאו פתרון יש כאן, אלא עורמה, תחבולה, כאילו "הופרדו הרשויות", כאילו שמעתה אין לשוטרי המחוז "השפעה" על החלטת התובעים המשטרתיים. אך אין בכך אף לא בבחינת מתן אספירין ובחולה אנוש עסקינן. הייתה זו התחכמות גרידא, לא התמודדות משפטית עם הפרדת הרשויות, ואף לא עם מצב ניגוד העניינים המובנה המובהק.

באותן 16 שנים נלחמתי, פניתי, בכתב ובעל פה, מאות ואולי אלפי פעמים, כמעט לכל העולם ואשתו. לכל שרי המשפטים, לכל היועצים המשפטיים לממשלה, לכל פרקליטי המדינה, למחלקת הייעוץ והחקירה במשרד המשפטים, לכל המפכ"לים, בישיבות בוועדות הכנסת, בוועדות המשטרה בלשכת עורכי הדין, בראיונות. כולם מרחו אותי. טייחו. חיפפו. חלקם התעלמו לחלוטין ולא השיבו כבמדיניות בת היענה.

אני מחכה לתשובתו של וינשטיין

זעקתי ממש אל מול קירות אטומים, כמעט לבדי. היכן היו אנשי האקדמיה המלומדים? הפרופסורים למשפטים? היכן היו הסטודנטים למשפטים? היכן הייתה לשכת עורכי הדין? איש לא צעק, איש לא הביע תמיהה, איש לא התמרמר "הכיצד זה". לאיש זה לא הפריע? לאיש זה לא הציק? איש לא הבין את גודל הטעות המשפטית והמבנית הנוראה? הם עשו רק מה שנוח להם. הם עשו רק מה שהם רצו.

קחו דוגמה הזכורה לי היטב: לפני מספר שנים, בפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין, התארחו היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, ועוזרו דאז רז נזרי (כיום המשנה ליועץ). הייתי היחיד ששאל: כיצד זה שבחלוף כל כך הרבה שנים, לאחר החלטת ממשלה, לאחר החלטות ועדות, לאחר דוח מבקר המדינה, לאחר חוות דעת של פרופ' מרדכי קרמניצר, עדיין מגישה המשטרה כתבי אישום? וינשטיין השיב: "זה עושה הרבה שכל מה שאתה אומר, והנושא ייבחן וייבדק לעומקם של דברים". אני עדיין מחכה לתשובה.

היו אלו בכירי משטרת ישראל שהתנגדו כל השנים ל"תוכנית ההינתקות" מהתביעות. למה? כי זה נתן בידיהם את הכוח להגיש כתבי אישום, "להילחם בפשיעה", לשחק בסטטיסטיקה, להעניק דרגות, לקבל עוד ועוד תקציבים. זה המחיר ששילמו אזרחי מדינת ישראל. ולרגע אל תלכו שולל: במעבר של תביעות המשטרה לפרקליטות אין חלילה חשש לתוספות תקציב, שהרי אותם תובעים יעשו את אותה עבודה - רק במסגרת אחרת. אם כבר, אזי נחסוך כספי ציבור בהתייעלות ארגונית, כאשר הטיפול בכתבי האישום יהיה ביד אחת ולא יהיה צורך בשני גופים מקבילים.

אז הנה, בא מבקר המדינה ומותח ביקורת קטלנית נוקבת. ומה ייעשה עם הממצאים? הדוח הזה לבטח יתויק ויעלה אבק, ולא באבק כוכבים עסקינן. ומה קרה לכל אותם האחראים לפאשלה הנוראה, המעוותת והפוגענית, אלו הנגועים אלו הנוגעים בדבר? הם כולם קודמו למשרות בכירות, בדרגות ובתפקידים.

מדוח מבקר המדינה עולה באופן מפורש, כי לא היו בקרה ופיקוח של הפרקליטות על עבודת תביעות המשטרה, הכל הוקרב על מזבח הסטטיסטיקות. כך הם התמודדו עם ה"פשיעה". כפלסטלינה ביד היוצר.

תודה לכם, השופט יוסף שפירא, ולצוות שלך על מלאכתכם החשובה, האמיצה, רחבת ההיקף. תודה על שהעזתם לגעת במורסה מוגלתית ואף ממארת זו, שהכל, ממש כולם, חששו להתקרב אליה ולאחוז בה מאחז משפטי מקצועי מובהק, נטול פניות ומשוא פנים, נטול מורא או פחד, נטול אינטרסים מאוסים. ואני? אמרתי לכם!