א. תותחן של כבוד

טיקו - רס"ן סימן-טוב שמעון שגיא - ידידי, זכה בתואר תותחן של כבוד בגין תרומתו הרבה ארוכת-השנים לחיל התותחנים. התואר מחולק בפעם שלישית מדי שנה למי שעשו דבר מיוחד, שקידם את חיל התותחנים.

טיקו שירת בחיל התותחנים, וכעת הוא אוסף כל פיסת מידע על תולדות חיל התותחנים ועל מבצעיו, וסייע לאפיין תוכניות הדרכה על מבצעי החיל. פעל למיפוי כל האנדרטות לזכר נופלי החיל. סייע רבות לאיתור הכלים הארטילריים שבתצוגה בבית התותחן בזיכרון-יעקב ולאיסופם. פעיל מאוד במערכת הירחון 'תמיד תותחן'. כל מעשיו בהתנדבות.

"בפעולותיו תורם סימן-טוב רבות לשימור מורשת החיל ולהנחלתה לדורות הבאים". אומרת התעודה שקיבל מקתמ"ר ומעמותת התותחן.

השנה, קיבלו את התואר תא"ל אורי מנוס, אל"ם ד"ר דוברת, אל"ם פרופ' אמנון יוגב, אל"ם יעקב ארז ואל"ם זינגר. לפני כמה שנים קיבל טיקו תעודת הערכה מקצין התותחנים הראשי על פעילותו.

ב. התחילו באוסלו

"פרשני השמאל, דובריו ושאר תומכי הנסיגות וההתקפלויות רואים את הקולות, את קולות נפץ הרקטות, שומעים את המראות, את מראות ההלוויות ואת התושבים החרדים וחוזרים אל עמדותיהם הקדומות כאילו דבר אינו קורה סביבנו. 'זו לא ההינתקות' הם אומרים, מכריזים 'גם לפני ההינתקות היו טילים' ומציגים נתונים ומספרים. הגיעה העת להשיב לטענות הללו, לשים קץ למידע המגמתי שמרעיפים עלינו". כך כותבות יהודית קצובר ונדיה מטר.

לדבריהן, לא בעקירה מגוש-קטיף החלה מתקפת הטילים והרקטות על העורף הישראלי. ירי שכזה היה עוד קודם לכן, אבל בחינת העובדות מתחילה עוד הרבה קודם לכן על-מנת להגיע לתובנות אמת ולמסקנות לעתיד.

"כל עוד שלט צה"ל בכל רצועת עזה, לא היו טילים. אומנם בשנת 1987 הייתה האינתיפאדה הראשונה, אבל הנשק שהפנו הערבים לעברנו היו אבנים ולעתים גם בקבוקי תבערה. לא מעבר לזה. צה"ל פיקח על הכבישים ונכח בתוך הערים. השליטה המודיעינית של כוחות הביטחון הייתה מלאה, ופיגועים רבים נמנעו עוד בשלב התכנון. גם ניסיונות הברחת נשק סוכלו. הסיבה הייתה פשוטה: צה"ל נכח שם.

ואז במקום לחסל את האינתיפאדה אחת ולתמיד הגו קברניטי הנסיגות והוויתורים עם רעיון התִגמול לתוקפן, וחתמו על הסכמי אוסלו. במאי 1994 נחתם הסכם עזה-יריחו, ובעטיו יצא צה"ל מרוב השטח ברצועת עזה, מהערים ומהכפרים לבד מגוש-קטיף, נצרים, כפר דרום, אלי סיני ודוגית. השטח הופקר לשליטת הרשות הפלשתינית.

זה התחיל עם פצצות מרגמה מיושנות, פצמ"רים, זוכרים? הפצמ"ר הראשון שוגר לעבר נצרים בינואר 2001, סיממנו את עצמנו עם המשפט, "טוב. זה סתם פצמ"ר", אבל מאז הם רק הלכו והשתכללו ואנחנו כבלנו את ידינו עם השאלה, "מה, נכבוש את עזה"? והפכנו את עצמנו לחסרי אונים. מעט מהטעויות תוקנו ביהודה ושומרון במבצע 'חומת מגן', כאשר נוכחותו של צה"ל שבה לכל הערים והכפרים. בעזה, לעומת זאת, לא היה מבצע שכזה. כך התקבעה מציאות שבה ביהודה ובשומרון אין רקטות ובעזה יש ויש.

מכאן ואילך ניתן לערבים חופש פעולה ושקט לתכנן את ההסלמה, את עליית המדרגה, את שיפור הרקטות והטילים, את ההתחמשות ואת ההתארגנות הצבאית. איש לא הפריע להם. הרקטות הראשונות היו פרימיטיוויות, פגיעתן הייתה הרסנית הרבה פחות וכך גם דיוק פגיעתן. המחבלים השתכללו צעד אחר צעד, ורקטות החלו להגיע ליישובי גוש-קטיף ובהמשך לעבר שדרות והלאה.

גם האיתותים הכואבים ההם לא העירו את ההנהגה בישראל ולא הביאו אותה לשוב מדרכה המדינית. ההמשך היה תוכנית ההינתקות והעקירה מיישובי גוש-קטיף וצפון השומרון מתוך תקוות הזויות וחסרות בסיס שהאויב יהפוך את הרצועה לסינגפור של המזרח התיכון. נסיגת צה"ל מהרצועה הרחיבה את חופש הפעולה, שניתן לערביי עזה. חמאס השתלט בכוחנותו ובאלימותו על רצועת עזה, סילק את מנהיגות הרש"פ והאיץ את פיתוח הרקטות והטילים עד למציאות הנוכחית בה טווח פגיעתן מגיע מעבר לתל אביב ובנותיה.

בצל כל אלה התעצמה יכולת חמאס גם מתחת לאדמה. הוא פתח בחפירת מנהרות טרור לאורך קילומטרים רבים במגמה להוציא לפועל פיגועי חטיפה והשתלטות אסטרטגיים. בהיעדר נוכחות ישראלית ברצועה יכול היה חמאס להכין ולשכלל את הפתעת הטרור התת-קרקעית שלו.

זו המציאות וזו ההיסטוריה. כל הנתלים בטפטוף הרקטות הפרימיטיוויות טרם ההינתקות כהוכחה שלא היא זו שהביאה עלינו את סבבי האסון שאנו בעיצומם, עושים שקר בנפשם ומתעתעים בכולנו. לולא חתמה ממשלת ישראל על הסכמי אוסלו ומפקירה את רצועת עזה למחבלים; ולולא הוספנו על החתימה האסונית ההיא את ההינתקות המוחלטת מהרצועה, שכזכור גם היא חלק מארץ-ישראל, לו היינו מחילים כבר אז את ריבונותנו המלאה על הרצועה, לא היינו מגיעים למציאות הקשה של ימינו.

כעת, ערב פרסום תוכנית טראמפ עלינו לזכור את העובדות לאשורן, ולהפנים כי רק שליטה ישראלית על השטח כולו תביא לשקט ביטחוני. הפקרת השטח לממשל עצמי ערבי תביא רקטות נוספות, הרסניות הרבה יותר, מדויקות הרבה יותר, והפעם מהרי השומרון אל גוש-דן, ירושלים ועוד".

ג. מִדור הנפילים

ראומה אלדר, שדרנית הרדיו הוותיקה, הלכה לעולמה בגיל 91. אני מתגעגע לקולה ולאיכות קריינותה, שנעלמו מהרדיו ומהטלוויזיה הישראלים. אלדר נולדה בשנת 1928 בירושלים, והחלה את דרכה הרדיופונית בתחנת הרדיו המחתרתית של ההגנה. עם קום המדינה ותחילת שידורי קול ישראל הייתה אלדר קריינית חדשות, קריינית רצף, הגישה פינות לשון וקראה פרקי ספרות. דן כנר, עמיתה, קריין כאן רשת ב': "ראומה אלדר היא מדור הנפילים של הקריינים ומאושיות הרדיו של קול ישראל הישן. ממנה למדנו להתייחס למיקרופון כאל קודש הקודשים של השפה העברית. לנצח תיזכר כחלק ממחלקת הקריינים ואפילו האצולה של המחלקה".

ד. להג מיותר

שוב החליט קול ישראל לנהל שידור פתוח בעימות עם חמאס, בניגוד לכל היגיון. השידור הפתוח ממצה את עצמו במהירות, ומחייב את מפיקיו לזמ̤ן פרשנים ולראיין עוברים-ושבים לכאורה, כדי להציף את הרדיו בלהג מיותר.

יתר על כן, השידור חשף את חולשת כתבי קול ישראל ואת רמתם הנמוכה. בין השאר, הצלחתי לאסוף עשרות שגיאות בעברית במהלך השידורים ששמעתי.

ה. חייבים להשתגע

חילופי האש עם חמאס הוכיחו, כי תגובת ישראל הייתה שגרתית וצפויה; ולכן, מנוטרלת במקצת. לשם שינוי, צריכים בעימות הבא להשתגע - גם אם לא להיכנס לחבל עזה - כדי להפתיע את האויב, ולהסב לו נזק מכאיב.