מה אפשר לומר על רגש שלפי הגדרה נפוצה שלו הוא "כוח אדיר המניע ומכוון מעשי אדם, מחשבותיו ושאיפותיו"? רגש שחיים נחמן ביאליק (המצוטט בכותרת) כתב עליו, או, למעשה, על חסרונו, באופן כל כך קורע לב מצד אחד, ומעורר הזדהות מצד שני. מדענים מתחומי מדעי ההתנהגות שנדרשים לתופעת האהבה, מנסים לפענח אותה בשיטה האנליטית: לפרק אותה לגורמים, ולחקור כל גורם בנפרד, מתוך תקווה ואמונה שמתוך השברים (אם אכן יימצא לכל אחד מהם פתרון נפרד), אפשר יהיה לחזור ולהרכיב את התמונה השלמה. המדע פועל במקרים האלה כמו ילד שמפרק שעון ובוחן את מרכיביו כדי להבין איך הוא פועל, אלא שלא תמיד הילד מצליח אחר כך להרכיב בחזרה את השעון, ואז, לא ברור אם מה שהצליח להבין, הוא, אכן, אמת.
אולי בגלל זה קובע ארתור ריבר בלקסיקון שלו למונחי הפסיכולוגיה, שהפסיכולוגים היו מיטיבים לעשות אילו הסתלקו מהאחריות לניתוח מונח זה, וישאירו אותו למשוררים. מכל מקום, המדענים שלא קיבלו (כמובן) את עצתו של ריבר, מגדירים את האהבה כ"רגש עז של חיבה והתאוות לדבר מה, או לאדם מסוים, תוך רצון להבטיח את אושרו וסיפוקו (המיני והלא מיני כאחד)".
מנקודת ראותה של האבולוציה, האהבה אינה אלא תכסיס שנועד לקרב זכרים ונקבות אלה לאלה, ולגרום להם לבצע את תהליכי ההתרבות והעברת הגנים אל הדור הבא. כאן כמובן אפשר לשאול, אם הטבע כל כך "חכם", למה הוא הכניס את עצמו למצב שבו עליו "לשכנע" שני אורגניזמים לשתף פעולה כדי להבטיח המשכיות גנטית. תהליך ההתרבות הזוגי מתאפיין גם בבזבוז רב מבחינתו של האורגניזם הבודד. אם, למשל, היינו יכולים להתרבות בדרך של חלוקה ויצירת העתקים גנטיים, לא היינו צריכים "טובות" מאף אחד, והיינו מעבירים לדור הבא את כל הגנים שלנו. במצב הנוכחי, לעומת זאת, אנחנו חייבים להתרוצץ ולהתאמץ כדי למצוא שותפים למעשה ההתרבות, ואחרי כל המאמץ הזה, רק מחצית מהגנים שלנו מצליחים לקנות להם שביתה במאגר הגנטי של הדור הבא. יש לא מעט הסברים מפותלים למדי למצב העניינים הזה, וחוט השני העובר בהם אומר, פחות או יותר, שבדרך זו האורגניזמים מבטיחים שלפחות אחדים מצאצאיהם יצליחו לשרוד בעולם העתידי, גם אם יחולו בו שינויים סביבתיים מקיפים.
אפשר לקבל או לא לקבל את ההסברים האלה, אבל אי-אפשר להתכחש לעובדה שברובו המכריע של עולם החי (והצומח), ההתרבות מתבצעת בתהליך שמתחיל בזיווג מיני והאהבה היא אחד הכוחות הבולטים והעיקריים המובילים לאותו זיווג. באותה מידה אפשר לראות את חזותם ה"חמודה" של תינוקות וגורי בעלי-חיים שונים, כמעין "תכסיס" אבולוציוני שבאמצעותו ה"קטנים" מאלצים את ה"גדולים" לאהוב אותם ולטפל בהם עד שהם עצמם יפתחו יכולת להבטיח את קיומם ושרידתם שלהם.
אי יכולת לאהוב
"האם זה הכל"? שר, שאל,
פרנק סינטרה בשירו הידוע "האם זה כל סודה של האהבה"? נדמה שרבים יסכימו שאין בכל אלה כדי להגדיר ולהבין באמת את תופעת האהבה במלואה. נראה שבנוסף לדחף ליצור המשכיות גנטית, פועל בכל אדם צורך ראשוני להתקשר לאדם אחר, לחוש ולהעניק חום אנושי, קרבה, אינטימיות ומגע אוהב. ללא סיפוקו של הצורך הראשוני הזה, אין לנו קיום, גם אם נקבל את כל החלב שבעולם, ואת כל הכלים הנחוצים להישרדותנו. יותר מזה: ללא אהבה, מערכת העצבים שלנו לא תצמח בכיוונים נכונים, החיוניים להתפתחותם של קשרים שמאפשרים קיום בחברה (וכידוע, האדם אינו מסוגל לחיות בבדידות מלאה, ללא חברה).
ניסויים המאששים את התפיסה הזאת, בוצעו בגורי קופים שהורחקו ובודדו מחברת בני מינם, והוזנו על-ידי פסלי קופים שאחזו בקבוקי חלב. התוצאה: לכשבגרו, לא ידעו הקופים האלה לתקשר כראוי עם בני מינם. הם לא היו מסוגלים לקרוא או לשדר סימנים ואותות של קשר תקין. ניסיונות חיזור, למשל, נראו להם כתוקפנות שיש להתגונן מפניה בכל האמצעים.
ברור שפרט שמתאפיין בהתנהגות אנטי-חברתית כזאת, מתקשה לחיות בטבע, ומסכל בכך את רוב סיכוייו להעביר גנים אל הדור הבא. וכך, מבחינה אקולוגית ואבולוציונית, הוא אינו אלא כישלון חרוץ. מכאן אפשר להסיק שהילדות, על אהבת ההורים שהיא אחד ממרכיביה העיקריים, משמשת מעין חממת גידול עצבית, ו"מחנה אימונים" רגשי המכין את האורגניזם לקראת חייו כבוגר בחברה. בוגר גם נדרש לגדל צאצאים צעירים, ומי שלא ידע אהבת הורים בצעירותו, יתקשה להעניק אותה לצאצאיו, בבגרותו. במובן זה, היכולת או אי-היכולת לאהוב, שהיא תכונה נרכשת, עוברת מדור לדור בדומה לתכונה גנטית. זהו, אם כן, תהליך רב דורי מתמשך, שבו חסרי האהבה מקימים אחריהם דורות לקויים, ומאבדים יתרונות אבולוציוניים.
מתברר שהאהבה היא אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על התפתחותה (הפיסית) של מערכת העצבים, במהלך גדילתו של האורגניזם. האירועים והמפגשים שחווה האורגניזם במהלך התפתחותו, יוצרים קשרים עצביים ה"מעצבים" את מבנה רשתות העצבים הצומחות בגופו. כך, למעשה, התלות המתגלה בין חוויה רגשית להתפתחות עצבית, פותרת את הוויכוח הישן באשר לתכונות האדם ולגורם הקובע אותן (תורשה או סביבה), ונראה שהן מתעצבות בתהליך של השלמה ושיווי משקל בין המטען הגנטי המולד, לבין תנאי הסביבה שבה הוא מתפתח. כלומר, אהבה, תחושה (למשל ילד), ביטחון עצמי, ומפתחת בו את תחושת העצמי, יחד עם כישורים התנהגותיים, הנקבעים ברמת מבנה מערכת העצבים. חבלה בתהליך הזה (בדרך של מניעת אהבה), כמוה כחבלה ביכולת ההישרדות של האורגניזם וביכולתו למלא את תפקידו העיקרי מבחינתה של האבולוציה - העברת גנים אל הדור שמשתתפים בצערו, שמחים בשמחתו, מתעניינים בו ומבינים אותו, מעניקה לאורגניזם המתפתח הבא.
היו לבשר אחד
התהליך הזה של צמיחה רגשית והתפתחות מערכת העצבים, אינו מסתיים בתקופת הילדות. הוא יכול להימשך גם בבגרותו של האורגניזם - אם הוא מוצא בן או בת זוג אהובים, שיוכל לבנות אתם מערכת יחסים הדדית, ששני השותפים בה יכולים לעזור זה לזו להמשיך ולצמוח. קשר כזה הוא, למעשה, קשר של אהבה בין איש לאשה. לכן, אהבת בן או בת זוג, היא האהבה החזקה ביותר שאנו יכולים לחוות, ולמענה, בהרבה מקרים, אנו מוכנים, אם צריך, לוותר על סוגים אחרים של אהבה. כדי לפתח אהבה בוגרת, חייבים האיש והאישה להיות מסוגלים להתנתק ממקור האהבה הראשונית שלהם (אהבת האם והאב), ולהעדיף את אהבת בן או בת הזוג, שאתם הם מבקשים להקים מערכת זוגית או משפחתית חדשה, כפי שנאמר בתמציתיות מרשימה בספר בראשית, פרק ב, 'פסוק כ"ד": על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
זוגות אוהבים מנהלים, במובן ידוע "בנק משותף "של צרכים, עידוד וביטחון, מה שמעניק להם "עומק תגובה אסטרטגי", המתבטא ביתרונות אבולוציוניים לא מבוטלים, על פניהם של האנשים הבודדים, חסרי האהבה. זו לא מליצה פואטית, אלא עובדה ביולוגית אבולוציונית מוכחת. אנשים החיים בהרמוניה עם בן או בת זוג, חיים יותר, מצליחים יותר, ונהנים יותר מיציבות. לכן, בין היתר, בארגונים כלכליים לא מעטים, מעדיפים לקבל לעבודה אנשים נשואים ונמנעים מלקבל רווקים ורווקות מבוגרים (שמצבם משדר, לפי התפיסה הזאת, חולשה יחסית).
אחת השאלות הפתוחות בעניין זה היא, כמובן, מדוע אנחנו אוהבים אדם מסוים, ולא אחר. כללית, אדם עשוי להימשך בחוזקה גם לאדם הניחן בתכונות (ריח, מגע, מבט, אופי), שלמד להכירן בהתנסויות חיוביות בילדותו, אבל הוא גם עשוי לחפש את השונה והחדש. מכיוון שהצירוף של חוויות חדשות ומוכרות הוא אין-סופי, קשה מאוד (יש שיאמרו, בלתי אפשרי) לנבא מי יאהב את מי. לכן, גם אם נכון שלכל סיר יש מכסה, עדיין קשה מאוד, לפעמים, למצוא מכסים לסירים מסוימים. בסופו של דבר, אין בנמצא "שיקוי אהבה מספר תשע" (כשם השיר המפורסם של ה"קלוברס", ו"המחפשים"), שאפשר לשתותו ו"לסגור עניין".
במקרים רבים אהבה מתחילה במצב של "מאוהבות", שבחינה חסרת פניות שלה תראה שהיא קרובה עד מאוד להגדרה של מצב פסיכוטי, המתאפיין באיבוד חלקי של כוח השיפוט". רומיאו ויוליה "וסיפורי אהבה ספרותיים, ומציאותיים, ידועים אחרים, הם סיפורי "מאוהבות "ולא סיפורי אהבה "אמיתיים". אדם המאוהב באדם אחר, אוהב למעשה את עצמו, או ליתר דיוק, את בבואת האישיות שלו, הנשקפת מבעד לאישיותו של הזולת הנאהב. כאשר אנחנו תרים אחר אהבה, אנו דומים לאדם הנכנס לחדר המראות העקומות, ונודד ממראה למראה, עד שהוא מוצא את זו שמשקפת את בבואתו שלו, בדרך המוצאת חן בעיניו והמתאימה לו. במובן ידוע, אפשר לומר שזוהי אהבה בגוף ראשון. למזלנו, אולי, ברוב המקרים זהו מצב זמני, ואפשר לראותו כמעין תחבולת שדכנות של הטבע, הדוחף שני אורגניזמים למצב של קרבה מרבית, מתוך תקווה, שאולי כתוצאה מכך, הם יתפתחו וייצרו יחד זוג שאהבה אמיתית שורה במעונו.
