את התכנים המוסריים של פרשות השבוע "בהר" ו"בחוקותי" לא קראה ממשלה, המאפשרת לבעלי הון להעביר את מפעל "חרסה" מהנגב לטורקיה מתוך תאוות הון, ולזרוק הון אנושי יקר, שהגיר זיעתו על יד תנורי "חרסה" ככלי שאין בו חפץ.
את תכני הפרשות "בהר" ובחוקותי" של השבוע לא אימצה ממש ממשלה, המתנכרת לדרישה העומדת במרכז הפרשות להגיש את כל הסיוע להון האנושי הנזקק עת "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ".
המציאות הישראלית חוותה גילוח ותספורות של סכומי עתק לבעלי הון, אך היא אינה יכולה להצביע על גילוח פעוט אחד או תספורת קצרה אחת לַמָּך וְלָרָש, שנקלע לקשיים בפירעון משכנתא, ומצא עצמו ואת בני משפחתו ברחוב. ובמקרה הנדון עומדת מהצד שאיל הון מתנכר בחסות החוק ל"מָךְ" ול"רָשׁ" וזורקת אותו לחיק האבטלה בנגב ומאפשרת להון להמשיך לחגוג על חשבון "הַמָּך" ו"הָרָשׁ".
השבוע, המפגיש אותנו עם ערכי פרשות "בהר ו"בחוקותי" המסיימות את ספר ויקרא, מחייב אותנו להקשיב לקול "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ". במיוחד פרשת "בהר" מאתגרת אותנו כחברה במחויבות שלנו למנוע נפילה והתמוטטות של הפרט מבחינה כלכלית, ואם נפל להושיט לו יד תומכת ומחלצת. עלינו כחברה מוטלת חובה למנוע שאדם בחברה יָמוּך. ופועלי חרסה בנגב אין מי שיחלצם מתהום האבטלה.
הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" הוא ייחודי לפרשה שלנו, הוא מופיע שלוש פעמים. אבות דרבי נתן רואה במילה "מָךְ" אחד משבעת הכינויים לביטוי של עוני: עָנִי, רָשׁ, דָּךְ, דַּל, אֶבְיוֹן, מִסְכֵּן וּמָךְ.
מציאות חיינו
בפרק כ"ה 25 אנו מחויבים למנוע התרוששות של אדם מנכסי קיום בסיסיים כמו בית ושדה. מצער, שכיום איננו מחייבים את הבנקים ברוח הפרשה למנוע סילוק משפחה מביתה, אם לא עמדה בהתחייבות כספית כתוצאה ממעידה כלכלית. בפרק כ"ה 25 נדרשת החברה למצוא פתרון למצב "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", שאין בידיו כלים לחלץ עצמו, ביתו או שדהו מאיימת נושים. זו פשיטת רגל מוסרית שלנו כחברה, שלא הקמנו מנגנונים שיהיו מותאמים למציאות של המאה ה-21. מנגנונים שיחייבו בנקים ורשויות החוק לאמץ את צווי פרשת "בהר".
יש להמיר את הדיון הפרשני השמימי של הפרשה בתרגום מידי למציאות חיינו. כל שנה מדובר באלפי מפונים מבתיהם. יש להמיר את הדיון בזעקת הַמָּךְ בספר ויקרא כ"ה 25 לחקיקה חברתית שתיצור עוגני הצלה לַמָּךְ.
בפרק כ"ה 35-37 מצוּוה החברה הישראלית בביטול מוחלט של נשך כלפי אדם. הפרשה מגלה את כל הרגישות כלפי אדם שמתקשה לעמוד בעול פירעון הנשך. כדי שהרגישות הזו לא תישאר תחומה רק במלל של כתובים וגווילי ספר קדוש, יש להעביר את הרגישות לכלים מעשיים המגובים בחוק.
מן הראוי שנעמוד על הקשר בין הפועל "יָמוּךְ" ובין שם התואר "נָמוּךְ". הקשר הלשוני בין שתי המלים מעיד על כמיהה של המחוקק לדפוסי שוויון חברתי, כמיהה לחברה בה לא יהיו קטבים חברתיים, כמיהה לחברה בה לא יהיו אזרחים נמוכים במעמדם הכלכלי. קובעי המדיניות החברתית בישראל מתנכרים לרוח פרשת השבוע. מהלך דורסני של איל הון בשם
יצחק תשובה כלפי הַמָּךְ וְהָרָשׁ ראינו ביחס לתושבי גבעת עמל, כשבעל ההון קיבל את מלוא הגיבוי המשפטי.
פרשת "בהר" מעלה נושא ערכי המחייב אותנו כחברה לשמוט חובות בשנה השביעית. יבול הארץ והחובות נשמטים באותה שנה. אנחנו מצוּוים, שאדם במצוקה החי בתוכנו לא יישמט מידינו. וכדי שזה יקוים, אנו חייבים להשתית בתוכנו חברה, שאדניה הכלכליים כרויים לא רק לרחשי לבו של ההון, אלא יהיו קשובים יותר להון האנושי היוצר והעובד שחי בתוכה.
במציאות חיינו התאפשרה שמיטת חובות של מיליארדי שקלים חדשים למי שעונה לשם יצחק תשובה, אך לא לַמָּךְ ולא לָרָש, שגר עשרות שנים בגבעת עמל או גר שבעים שנה בבתי ערבים נטושים בשכונת תל כביר.
