בנימין נתניהו מתקשה לגייס עורכי דין לצוות ההגנה שלו. וזה למרות שמדובר לכאורה בתיק חלומות לכל סניגור פלילי: להגן על ראש הממשלה בתיק הכי מתוקשר בתולדות המדינה, עם פרסומת אין-סופית וחשיפה תקשורתית מתמדת. למה?

הבעיה הראשונה והידועה היא המימון. נתניהו טוען שרק שלב השימוע יעלה 2 מיליון שקל. גם אם הוא מגזים, הרי שוודאי מדובר בסכום משמעותי מאוד. ואם יהיה משפט (ומבחינה משפטית גרידא קרוב לוודאי שיהיה), הרי שההגנה תעלה פי כמה. לדברי נתניהו, הוא אינו יכול לממן מכיסו את הגנתו ולכן הוא זקוק לסיוע מבני משפחה וחברים.

הבקשה של נתניהו לאשר לו להיעזר בידידו ספנסר פרטרידג' תקועה בוועדת ההיתרים, בשל מחלוקת על המידע שהיא מבקשת לקבל ממנו. הח"מ ישב בבית המשפט העליון כאשר סניגוריו של נתניהו הבטיחו למסור לוועדה כל מידע שתבקש - אבל בשלב היישום קרה משהו, והוועדה הודיעה שלא תדון בבקשה כל עוד לא תקבל את המידע. וזהו אכן מידע חיוני: מהם אמצעיו הכספיים של נתניהו וכמה הוא יכול לממן בעצמו. הנימוק של הסניגורים, לפיו הם חוששים שהמידע ידלוף, אינו משכנע; ובכל מקרה, כאמור, ההבטחה בבג"ץ הייתה ברורה ובלתי מותנית.

נתניהו הוא אדם אמיד, אפילו עשיר. הונו מוערך ב-20 מיליון דולר. אין זה אומר, שניתן לחייב אותו למכור נדל"ן כדי לממן את הגנתו - אם כי קשה לשמוע מבעליה של וילה בקיסריה, שאין לו כסף לשכור עורך דין. מצד שני, אין זה פשוט להתיר לו לקבל סיוע, ודאי כל עוד הוא אינו שם סכום רציני מכיסו-שלו. אם נתניהו יתעקש, ייתכן שיהיה צריך לשלוח אותו לסניגוריה הציבורית, שתבחן היטב כמה יעלה התיק, כמה הוא יכול לשלם ותחליט האם תעמיד לרשותו עורכי דין על חשבון המדינה (כמו למשל לשולה זקן בתיק הולילנד). מה שברור הוא, שיש כאן צורך במלאכת איזון עדינה: זכות היסוד להגנה משפטית, החובה לשמור על תקינות מינהלית ומתן אפשרות במידת האפשר לחשוד/לנאשם לבחור את עורכי דינו.

אבל ייתכן שהמימון אינו הבעיה היחידה. ייתכן שהתנהלותם של נתניהו ומקורביו מוסיפה לקושי. "אתה עולה עם לקוח כזה ואתה יורד עם לקוח כזה", אומר אחד מעורכי דינו של אהוד אולמרט. הפסד במשפט כל כך חשוב ומתוקשר, משמעותו פגיעה במוניטין של הסניגור. ייתכן שהיא קלה, ייתכן שהיא לא מאריכת ימים, אבל היא קיימת. קיימת אפשרות שעורכי דין בכירים רואים את הפרסומים, קוראים את כתב החשדות, מפעילים את חוש הריח ואת הניסיון ומחליטים שלא יסתכנו בתיק הזה.

זה בהחלט ייתכן גם לאור הטענה המרכזית עליה חוזרים שוב ושוב נתניהו ומקורביו: אין תקדים להעמדה לדין על שוחד שלא היה כסף; ממתי סיקור עיתונאי חיובי הוא שוחד. זוהי מנטרה שטובה לצרכים של יחסי ציבור, אבל כל סניגור יודע שהיא חסרת בסיס משפטי. החוק מדבר במפורש על כל טובת הנאה שיכולה להיות שוחד; וזה שאין תקדים למשהו, לא אומר שאי-אפשר לקבוע תקדים.

הטענה לפיה "זו הפעם הראשונה" טובה לנימוקים לעונש, אולי לטענה לאכיפה בררנית; היא לא טענה היורדת לשורשו של התיק. ושימו לב מה משתמע ממנה בין השורות: כן, היה סיקור חיובי, אבל הוא לא שוחד. זוהי למעשה הודאה בעובדות בתיק בזק, החמור בין שלושת תיקי נתניהו. לא מעט סניגורים רציניים יאמרו לעצמם: אני לא הולך לנהל תיק בו הלקוח בעצם מודה שקיבל שוחד, וטוען שזה לא היה שוחד.

גורם נוסף הוא ההתנהלות של נתניהו ומקורביו בפריפריה של התיקים. להגן היום על נתניהו, זה להגן - לפחות בעקיפין - על חוק החסינות ועל פסקת ההתגברות. הרי ברור לכל, שהעיסוק הנוכחי בנושאים הללו איננו אידיאולוגי, אלא נועד בראש ובראשונה לגונן על נתניהו ואולי לחלץ אותו מהעמדה לדין. כפי שהוכיחה ההתכנסות השבוע של רבים מבכירי עורכי הדין בארץ, קשה למצוא סניגור מהשורה הראשונה שתומך ביוזמות הללו. ולהגן היום על נתניהו, זה להיות בצד של מיקי זוהר ודוד אמסלם ומירי רגב - לא שותפים מלהיבים.

נתניהו אחראי במידה רבה לפלונטר בו הוא מוצא את עצמו בנושא ייצוגו (אלא אם מדובר בעוד תרגיל מתוחכם שמטרתו להרוויח זמן). הוא אינו מוכן לממן בעצמו לפחות חלק מן ההגנה ואינו מוכן למסור מידע שיאפשר להחליט בבקשתו לקבל סיוע. הוא מעלה בפומבי טענות שמסבכות את מצבו מבחינה משפטית, ופועל בזירה הפוליטית בצורה המרחיקה ממנו עורכי דין טובים. ואחר כך נשמע, שהוא בכלל הקורבן פה.