השבת אנחנו קוראים את פרשת בחקותי, האחרונה בספר ויקרא. מקריאה שטחית של הפרשה, קל להבין מדוע היא מכונה בשם 'פרשת הקללות', מנויות בה ארבעים ותשע מכות נוראות שעלולות להתרגש עלינו כתוצאה מזניחת הקשר שלנו לבורא עולם, וזה מאוד לא נעים בלשון המעטה. הקורא (בשטחיות) תוהה על האכזריות שבאותן מכות צפויות ושואל כיצד זה ייתכן? איך הקב"ה מרשה שיקרו כאלה דברים נוראים? על זה נשיב בקצרה שאמנם הקב"ה משגיח מקרוב על כל הנבראים ועל עם ישראל בפרט, אבל הוא העניק לנו בחירה חופשית וכאשר בוחרים בדרך עקומה, התוצאות עלולות להיות קשות. במלים אחרות, המכות הצפויות רחמנא לצלן נגזרות מהדרך שבה בחרנו ללכת.
אבל האם באמת זו פרשה של קללות? ואולי דוקא להפך? הפרשה פותחת בסידרה, לכאורה קצרה, של ברכות (ויקרא כו): [ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוׂתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. [ד] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. [יג] אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. עשרה פסוקים של ברכות, אומר בעל הטורים, והוא מאיר את עינינו בהצביעו על עובדה משמעותית, הברכות נפתחות בא' של אִם ונחתמות בת' של קוֹמְמִיּוּת. לומר לנו שבעשרה פסוקים אלו כלולות כל הברכות גם אם לא נכתבו כאן בפירוש. אחרי הברכות המובטחות לנו כאשר נבחר בדרך של בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוׂתַי תִּשְׁמְרוּ, באה אזהרה מפני הדרך השלילית.
[יד] וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. [טו] וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. ומכאן ואילך סידרה של קללות נוראות, כאלה שקשה מאוד להעמיק בהן מפני חומרתן. התיאורים נראים סופניים לגמרי, מחרידים. והכל גם קרה לנו באמת כידוע. אומנם במהלך ההיסטוריה, כולל בשנים האחרונות שמענו על תופעות נוראות כאלו שהיכו בעמים שונים במקומות שונים, ואותם עמים לא שרדו. וכידוע, גם בימים אלו ממש יש מי שחולמים להחריב את העולם ובמיוחד אותנו, רוצים מאוד להביא עלינו את המכות הכתובות בפרשת השבוע ועוד יותר, אז איך למרות הכל שרדנו ואנחנו ממשיכים לפרוח, מה הסוד?
מה שנדרש זה אהבת ישראל
התשובה נתונה בפרשת השבוע. סידרת הקללות נחתמת בפסוקים של הבטחה: [מד] וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם--לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיהֶם. כאן יש הבטחה מפורשת שלא משנה לאיזה שפל נגיע, לא משנה מה עוצמת המכות שנספוג ר"ל, הקב"ה מבטיח: לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם. מבטיח שנמשיך לשרוד. ובמה אנחנו שונים מעמים אחרים שלא שרדו אסונות דומים? כלומר באיזו זכות אנחנו כן נשרוד? בזכות הזיכרון: [מה] וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקִים--אֲנִי ה'. זו הברית שה' כרת עימנו בהר סיני. בברית הזאת נקבע היעוד שלנו לייצג את הקב"ה, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.
עצם הקיום היהודי מעיד על קיומה של השגחה עליונה. וכאשר יהודי גם הולך בדרך שמתווה לו אותה השגחה, הרי בכך הוא כמו מגלה את נוכחות ה' בעולם, הוא מעיד שאכן ה' אחד ושמו אחד. ועל זה הקב"ה אינו מוותר, שהרי לתכלית זו הוא הוציא אותנו ממצרים. כי בלי יהודים אין מי שיכיר ויעיד על קיומו של אלוקים, זו השליחות של יהודי והיא מתקיימת בכל מקום שאליו הוא נקלע. והרי אין מקום שלא הגענו אליו, כאמור בפרשת השבוע שנתפזר בכל העולם. ויש ברית קודמת לברית הזאת, ברית האבות שגם מקבעת לחלוטין את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל: [מב] וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
ואכן, אחרי מאות רבות של גלות במקומות שונים בעולם, זכינו והקב"ה משיב אותנו לארץ אבותינו כי השליחות העיקרית שלנו היא כאן בארץ ישראל. מסתבר אם כן שהמסר המרכזי של פרשת השבוע הן הברכות שעתידות להתקיים בכל מצב ובכל תנאי. יש אומנם אזהרה חמורה מפני קללות אפשריות לא עלינו, אבל הקללות הן על תנאי, אפשר בהחלט להימנע מהן. לעומתן הברכות אינן מותנות, הן יתקיימו וכבר מתקיימות לגמרי בגלוי. וכדי ליהנות מהן באמת צריכים להתחבר לדרכו של ר' שמעון בר יוחאי, הרבי של כלל ישראל שהיום היה יום ההילולא שלו; להעמיק עוד ועוד בקשר שלנו לבורא עולם ומנהיגו מתוך שמירת תורה ומצוות בכלל ואהבת ישראל בפרט.
