הפעם אנו מוצאים את הסופר
יוסף כהן אלרן כמחבר קובץ מסות, ולכאורה אנו במצב של סיפור בתוך סיפור:
יוסף כהן אלרן מפרסם מסות ספרותיות כצלע אחת מתוך שלוש. המוציא לאור
ראובן שבת פנה לשלושה יוצרים: רון גרא, ד"ר נורית צדרבוים ויוסף כהן אלרן. המו"ל פנה לשלושתם לחבור יחד לקובץ משותף: כל יוצר וטעמיו הספרותיים, תובנותיו הספרותיות. הקובץ חושף ספרות עברית שחוצה מאות שנים.
אשתדל במאמר זה להבין את המוטו של אלרן במסותיו, לקשור בין המסות לבין יצירתו של הסופר. יוסף כהן אלרן בוחר לתת לנו מסות ספרותיות, ובאופן מוצהר הוא ניתק מן העלילות והגיבורים ופנה לדרך הארספואטיקה: לכתוב על תהליך הכתיבה שלו. בין השורות הוא גם לוקח אותנו למסע בעקבות גיבוריו, עלילות ספריו, ומחשבותיו בכל הפריזמה הגדולה: אוסף מחשבות על החיים, על הספרות, לבטים על אהבה, חיים ומוות.
מי שמכיר את יוסף כהן אלרן קורא את הכתוב ולעתים חש שאנו עדיין באיזו עלילה סיפורית. מחשבותיו עולות מתוך המסות, לבטיו - ולרגע יש ספק קל: האם לפנינו סוג של התחזות. נדמה, שיוסף אלרן עלה על זירת הבימה, והנה הוא נותן לנו מונולוג של גיבור ספרותי, גיבור דמיוני.
האם אלרן כתב מסות או שמא זה מונולוג מתוך דרמה? האם לפנינו זרם תודעה ללא מעצורים? יש כמה שכבות לתשובה הזו, קוראים לזה פרדס. זה כבר מובלע בשם הקובץ כולו: פרדס משמעו שיטוט בפרדס סבוך, ושביליו מפותלים - פשט, רמז, דרש, סוד. יוסף אלרן לוקח אותנו לטייל במחוזות של פשטות, משם אנו נלקחים לשדה של רמזים. המסע לא נגמר, ואלרן המחבר המשחק על הבימה כגיבור בפני עצמו מתחיל לחשוף מדרשי משמעות, החיים הם מדרש שלא נגמר. יש גם שיא לדרמה, הקליימקס - המחבר הגיבור מעז לגעת בסוד: אלרן מתוודה על מעמקי היצירה: הוא צולל למצולות הכתיבה. ונפתולי המסע הזה אינם כה קלים: לפני שנופלים לקרקעית יש יומרות להגביה עוף. הסוד שחושף אלרן הוא סוד של נסיקה שיש עמה סכנה של אובדן. לכל יוצר יש תחושה של 'כוחי ועוצם ידי'. המחבר נזקק לסיפור של וגורל הגיבור המיתולוגי הוא בעיניו משל: איקרוס נסק גבוה מדי, עד שהתרסק. בהמשך הדיון במסותיו, נגיע בסיכום לנגיעה של אלרן במגבלותיו של הסופר כבורא עולמות. יישמר הסופר מן התחושה הזאת של 'כוחי ועוצם ידי'. איקרוס כמשל.
נשוב למסות של אלרן, ננסה לקשור קודם כל בין אוסף הגיגים זה לבין הספר הקודם של אלרן: לספרו האחרון קרא יוסף אלרן 'אחרֵי ההלֶם החיים'. הספר הוצג כפרק בתוך טרילוגיה, ואין ספק שיכולנו לשבץ את ספרו החדש של אלרן כפרק נוסף - אולי זה הספר הנועל לכל הטרילוגיה, הספר הרביעי. כנגד ארבעה ספרים דיברה תורה.
מעמד מיוחד
יוסף אלרן כותב בחסד, ולא פלא, שזכה בעבר בפרס קוגל. מי שעקב אחר כתיבתו של יוסף אלרן לאורך שנים, נפגש עם ה'אני מאמין' הסיפורי והשירי של אלרן דרך יצירותיו השונות. הרהורים על אהבה ועל החיים זלגו בין השורות, וכמי שסיקר את מרבית ספריו בעיתונות, באינטרנט ואפילו במדור הספרות של
קול ישראל - יש לי תחושה שהספר החדש של המסות נכנס כתושב חוקי למלכות היצירה של אלרן.
אנו מגלים, כי המחבר הצטרף הפעם לכל הגלריה של גיבוריו לאורך השנים, והחותמת של הדברים והמחשבות והלבטים - המסכת הזו נותנת לטריטוריה הספרותית של אלרן מעמד מיוחד, ממלכה מיוחדת: אנו משוטטים בארץ 'לעולם לא', ארץ של מאבקים ואהבות ויצרים, ארץ שאינה נגמרת.
כמו גיבוריו הסוערים, כך המחבר: הנה בקצה הבימה ניצב יוסף אלרן מביט בהם במבט כפול - הוא חלק מהם וגם חש קצת בצד, אאוטסיידר. הנה עמו אותה חבורה של גיבורים ספרותיים, עליהם כתב, שאותם חי. הם ידעו להפתיע אותנו ואותו בווידויים, וכמוהם אלרן מתוודה: הוא שוזר בפנינו מכתמים, אפוריזמים, קטעי הגות. אתה קורא ואומר לעצמך: ממש מוזר, המחבר יצא משולחן הכתיבה והחליט להצטרף לגיבוריו הרוטטים, כולם כמוהו בני אנוש לוחמים, מתלבטים, מתנודדים בקצה הסיפון, נאחזים בחרטום הספינה. בכל רגע יש חשש שיטבעו.
ננסה לקרוא כמה שברי מחשבות של אלרן ונרגיש שכמו גיבוריו, אלרן הוא מתלבט נצחי, מאהב נצחי של גיבורות טראגיות, חי בתוך סופה בלתי נגמרת, פקעת של מבטים ששואבת מכל העלילות שלו. הרי לנו מבט מהרהר על חייו, על אהבה, על כאבי היצירה, על ייסורי הקיום.
שימו לב, כיצד הוא מתאר את ייסוריו של האמן הכותב. האמן על-פי ספר המסות שלו - האמן בעיניו חי בתוך יער קסום, יער שמחייב אותנו להצטייד בחושים של צייד. לרגע כל הזירה שוצפת וסוערת. אנו חשים, שאלרן יוצא לצַיד, אבל בשדה הכתיבה הקשה הזה הוא חש לפעמים כניצוד: "זה עושה אותנו, מאידך-גיסא, ציידים. אם אנו אמנים. ציידים, כי עלינו ללכוד את ההבלחות הקטנות הפתאומיות שנשלחות לעברנו, שמהבהבות במערות או במרחבים של מוחותינו ומשך הופעתן כמשך להבת גפרור. בזמן הקצר הזה אנחנו צריכים ללכוד את אותו ניצוץ, כי אם לא נספיק לעשות זאת אזי נחמיץ את הזיק ונישאר בתחושה של חוסר, שלא תניח לנו.
חשבון נפש
כך בשירה, יותר מכך גם בפרוזה. בשירה, הטיפול לאחר הלכידה יכול להיות קצר ונינוח, חד-פעמי, לעתים מצריך עוד מעט גיחות. בפרוזה מתחילה לאחר הלכידה הראשונית דרך חתחתים מלאת מהמורות ומתישה, שלא פעם מבקשת הבלחות נוספות כדי למצוא את המשך דרכה. בשני המקרים הדרך אינה נפרשת מעצמה וברמה זו או אחרת צריך להיאבק עלי"..
גיבורי הרומנים של אלרן אכן לכדו אותנו במשך השנים בעומק הלבטים שלהם, בעוצמת המאבק שלהם ביערות הסבוכים של האהבה, בשדות החיים. ראינו זאת בצורה עזה ברומן האחרון שלו אלרן - 'ההלם אחרי החיים'. חשנו היטב כמה גיבוריו הם חיילים בסיפור הישראלי שלנו, מצולקים מן הקרבות והאימה, חתומים בגלי האבק והעשן של מלחמת יום כיפור. נסחפנו אחר מחשְבות המחבר באותו רומן, והצייד שבו רטט כל הזמן. הוא ידע כמה קשה לצוד, המסע הזה טלטל אותו בהרהורי חרטה וכאב. ככל שזכרנו פרקים מיצירותיו נפעמנו ממשחקו על הסופר שהיה לגיבר: לרגע לא שכחנו את הפרופיל של גיבוריו, את הרקע לעלילות שלו, את ההתייסרות שלו בחשבון נפש.
בסיפוריו תמיד מצאנו מלחמות פנימיות ומשום מה תמיד נלוותה איזו מלחמה אמיתית ברקע שהדהדה כל הזמן. ברומנים של אלרן מצאנו שסעים חברתיים, משפחות נקרעות, מאבקים במחתרת - כל אלה היו משוקעים בתוך תפאורה רוטטת, משבר בפנים ומשברים בחוץ. הריקנות שבּה גיבוריו מצאו את עצמם חייבה אותם לחלום, לחפש מפלט בעולם אחר, ומה פלא שהמחבר נלכד באותו פרדוכס: הוא חש שגיבוריו יוצאים לציד, יוצאים לחפש דרך למלא את עצמם, לנצח את המציאות הטורפת.
כך הוא כותב בספר המסות שלו: "יש לנו הזכות, אבל גם את הכורח לחלום. חלומות שהם בבחינת מחשבה כשלעצמם, ואז לצוד את אותו משהו שאינו קיים, שהוא אמורפי במוחלט, להפוך אותו באיזו אלכימיה כמעט מטפיסית ולא מובנת שהושתלה בנו ולהפוך את המחשבות שלנו למילים, לרישומים על הנייר, לדבר ממשי שנראה לעין, ומישהו אחר, אפילו בצד השני של העולם וגם בשפה אחרת שאיננו מכירים, קורא את הדברים וחושב ומצליח, אם היינו טובים, לראות את מה שאנחנו ראינו במחשבתנו, להריח ולהרגיש.
זה גדול מאתנו, זה דורש מאתנו, לא פעם זה מכביד עלינו - אבל האם מישהו מביננו באמת מוכן לוותר על הזכות הגדולה והמופלאה הזאת"?
טרגדיות יווניות
אחד הספרים של אלרן, שמשמש כצופן מרכזי של כל יצירותיו הוא אחד מספריו הראשונים כסופר צעיר: "עקרון הכמיהה". חבל, שהספר אזל מן החנויות, וחבל שלא הרבו לדון בו ולחפש בו את שורשי הכתיבה של יוסף אלרן, את 'העיקרון' שעליו מושתתים כל ספריו. בכל יצירתו נמצא שילוב של המוטיבים שזרמו בטרגדיות היווניות - האֶרוס והתנָאטוס, יסוד האהבה ויסוד המוות. הרבה מן המוטיבים שמלבים אש ונפתולי נפש ברומן 'אחרי ההלם החיים' תמצאו שיש בהן מן המרקחת הטראגית הזו, וניתן למצוא רמזים לכך בשני רומנים קודמים שלו - "עזה כמוות" ו"כל הלילות".
השאלה שמטרידה את המחבר אלרן לכל אורך דרכו היא - האם יש לכותב יכולת להנחיל לקורא את כל סערות הנפש, את לבטי הכתיבה, האהבה? האם אין הוא נכנס לשדה ציד, שבו אין לו סיכוי. אולי עוד יגיע למסקנה שהציד נכשל, הוא חשף את עצמו, את חייו, ובעצם הוא זה שניצוד. כך הוא כותב: "והאם הקורא שלנו חווה את מה שחווינו? האם הוא או היא רואים את הדמויות שיצרנו? הם חשים את הרגשות שהעלינו מתוכנו, שניסינו לתת להם ממשות, שניסינו לתת להם חיים ?אם אכן העברנו להם לפחות את רובם של הדברים, אזי כפי הנראה אנחנו רשאים לומר שהצלחנו לעמוד במה שנדרש מאתנו ולהיקרא, בצניעות, משוררים או סופרים.
ואחרי כל הדברים האלה, משהנחנו מידנו את מלאכת הכתיבה והספר יצא לדרכו, עלינו להיות נכונים להיכנס ליער אחר שיקביל אותנו ויקבל אותנו, ולקוות שפעם נוספת נמצא בו את דרכנו וכי זו תצלח בידנו. בסופו של דבר, לכשעצמי, מאז הגעתי להבנה כי אני כותב, כניסות ליערות כאלה הן מטבע הדברים שלי".
יוסף כהן אלרן זכה בעבר בפרס קוגל על ספרו 'והמלאכים שותקים' - ולא פלא, שזכה בפרס ספרותי כה יוקרתי. יש לו יכולת נפלאה לכתוב בצורה קולחת ומרתקת, וכל רומן מעוצב ובנוי בצורה דרמטית מאד, עלילה מרכזית וסביבה עלילות משנה המאירות את מבוך הרגשות באור חדש.
אותן טכניקות שידע יוסף אלרן ליישם ברומן 'והמלאכים שותקים' הצליח אלרן לעשות ביצירות רבות שלו: יש לאלרן מיומנות מופלאה לשזור קשרים בין דמויות, לדעת להותיר שבילים כמעט בלתי נראים, פּערים שלא נאמרים. מה פלא, שכמחבר מסות עושה אלרן אותה דרך. הוא אכן שוזר בפנינו הרהורים כמעיין של זרם תודעה, אבל הוא בתוך הזירה. הוא במעגל הגיבורים שלו. כשאנו שומעים אותו במונולוג הרוטט שלו, אנו חשים, שהוא מצטרף לאותם גיבורים שכה אהב לכתוב עליהם, להיכנס לעורם, לחוש אותם ולתאר כל ניד בנפשם. הנה גם הוא המחבר שידע להיות גם מספר-על וגם מספר על - הנה הוא מתאווה לעלות לזירת השחקנים. באחת ממסותיו בספר הוא כותב 'כולנו שחקנים של אלוהים'. והנה השחקנים שלו, של בורא היצירה שבו אותו בקסם, בייסורים. הוא מצטרף אליהם בלבטיו, מנסה להיות עמם באותו עולם נשבר. הנה המחבר כשהוא עמם - והם ממשוטטים בתוך הוויות מרוסקות, רוחשות סודות. אלרן מנסה לגשש אחר סודותיו שלו בסיטואציה זו, והמסות הן דרך ליצור שוב תקשורת עמנו, לספר לנו.
חלומות וכאבים
אפשר לומר, שכל ספריו מצטרפים לעלילת-על גדולה: בכולם נמצא אותם הרהורים, אותם גיבורים תוהים אחר מובן לחייהם, אותם יצורים נסערים מבקשים מרגוע, מסע אחר הזמן האבוד. עקרון הכמיהה, נמצא כיסוד גנטי, שחותר תחת כל עלילות ספריו, ואפשר לראות את השפעתו לכל אורך דרכו של אלרן: 'עקרון הכמיהה' מוביל לחוסר מנוח בחיי הגיבורים, לתחושה שאין חיים שלמים - וכאשר אנו מדברים על ספר המסות נוכל לסכם: אין מנוחה בניסיון להבין את העולם, את העולם האנושי, את הכתיבה.
ואסיים בקטע, שבו ממחיש אלרן הן כיוצר של מסות והן כסופר הצד את גיבוריו, כמה קשים חייו של יוצר. הרי הוא בורא עולם ובד בבד שבוי בסבלו: היוצר חי בתחושה של אובדן הבחירה. לכאורה הוא בוחר, הוא בוחר ליצור, בוחר לעצב את גיבוריו, בוחר לצוד אותם, אבל בתוך תוכו הוא מתפתל. היוצר מוצא עצמו אובד בדרכים, מסתבך בתוך היער העבות. מסותיו הן סיפור לבטים. אנו חשים, כמה קשים חייו, כמה קשה התחושה שאיבד את הבחירה, שאולי-אולי הוא זה שצדים אותו. אין לו בחירה, הוא נידון לכתוב, נידון לחיות בתוך זירה החלומות והכאבים של גיבוריו. אלרן כותב במסות שלו, שאינו חש חוטא בכתיבה, הוא חי בתוך
העולם הזה, הוא נידון לחיות בו - ובזה אסיים את דבריי, כך הוא כותב:
"פעם נשאלתי על-ידי מישהי - אם אני חוטא בכתיבה. אמרתי לה: אני לא חוטא, אני חולה. היא נדהמה ואמרה: חולה? אמרתי: כן, אם הייתי חוטא קרוב לוודאי שהייתי חוזר בתשובה, לפחות הייתה לי האפשרות, אבל זאת מחלה שאיני יכול להיפטר ממנה.
אך השאלה היא אם אנחנו רוצים להיפטר ממנה, על-אף הקשיים שמלווים אותה. והקשיים לא מעטים. יש רגעי לֵידה ויש רגעי תסכול ורגעי שבירה, ויש התמודדות תמידית הן בפרוזה והן בשירה כדי להצליח ולהגיע אל הנָאות והשָלם. וכמי ששרוי בתוך שני העולמות האלה, הפרוזה והשירה, ורוכב כך או כך על שני ענפי העץ הזה של הספרות, אני יכול להרשות לעצמי לומר עליהם דברים".
יותר מכול, חושש אלרן היוצר-הסופר-המסאי מן היומרה להמריא, לנסוק גבוה מדי, לאבד את שיווי המשקל בין הבחירה לבין אובדן הבחירה, בין המעוף לבין מגבלותיו, וכך הוא חותם אחת המסות שלו: "איקרוס, המוכר לכולנו, נסק גבוה ככל שהיה יכול, אך חרך את כנפיו בשמש וצנח. הלֶקח מכך אמור לעמוד מול עינינו בבואנו לכתוב את דברינו".
