כניעת המחבר

עד שהירח יתמלא

ערן בדינרי הוא מוסיקאי וסופר ועל כך בעיקר הוא כותב בספר זה, בו ארבעה רומנים קצרים על אמנים, שבמרכזם, לאורך מאה עמודים, משתרע "עד שהירח יתמלא", הסיפור המרכזי בספר, שמכיל ארבעה סיפורים ושמעניק לספר את כותרתו.

ברומן קצר זה הוא מביא לנו תיאור של שוטטות מתוסכלת של מי שמחפש תכלית, לאחר שהתפרסם זה עתה ספרו הראשון והוא תוהה ומר נפש בגלל הדממה שאחרי. נראה שכוחו של בדינרי בהיצמדות לדמות הראשית ותיאור כל פרט של מעשיה, בכתיבה איטית, ברורה ומדויקת, בנושאים ובנופים שברור כי אלה מוכרים לו היטב.

על האהבה הזו אני מדבר

אחרי עשר שנות שקיעה בכתיבת ספרו הראשון, נופלת על דיוויד כרעם ביום בהיר ביקורת באורך חצי שורה של גדול המבקרים, הפוסלת אותו באחת וללא רחמים. הוא מנסה להתייחד עם כאבו בפאב שהוא מכיר, אבל שם אומר לו מנגן ג'ז מבוגר: "אם הנגינה שלי גרמה לך לשכוח איפה אנחנו, אז אני באמת עושה מה שנועדתי לעשות". הלא כך גם הכתיבה, האמנות בכלל? בייאושו הוא נוסע לברלין כדי לטבוע בזָרוּת ומרבה לשוטט בה, בימיה ובלילותיה, ברחובותיה ובפינותיה עד שהוא מתייגע. ואולי כוחו של הספר, הכתוב בקצב שאינו מרפה בתיאורי הנופים האורבניים שבו, ובשוטטות הרבה שאינה אלא מסע לחיפוש הנפש ומעלה בי מצעירותי גיבורים

אני ואנדי מקדואל

כמו סרט-נואר אפל של פעם, כך מתגלגלת "הפואמה האוטוביוגרפית" של בדינרי, צינית ומתגרה בחיי עצמו, ולרגעים הזכירה לי את הסופר פיליפ רות בטיעוניו המרירים על החיים. הנה שורות מעטות:

לכתוב סיפור אוטוביוגרפי זה

להיות יורד ים עם רטייה על העין.

אם סופר טוען שהוא נאמן למקור -

שימשיך לשפשף את הזין.

לכתוב סיפור אוטוביוגרפי זו

לכל היותר חוויה חסרה

הזיכרון שנראה צלול כמו ראי

הוא בסך-הכל עיבוד של פשרה.

וזאת למה? כי, הוא אומר גם, "...אהבה היא לפעמים רק / מחשבות." וככל שזה נכון, או לא, זה עדיין סיפור שיש בו כאב, מתגרה, מאתגר, לא פחות מהאמירה כי "השירים מנצחים / כשהמשורר נוחל תבוסה".

אודה שרק שלושה מספריו אותם הצגתי למעלה קראתי והבאתי לכאן את התרשמותי הקצרה מהם, ואודה עוד, ששלושתם ריתקו אותי בסגנונם המיוחד והקצבי, וכי האמירה שלו בסוף ספרו האחרון, הפואמה האוטוביוגרפית שלו, כי לא יכתוב יותר, הכאיבה לי. זאת החלטה קשה ומייסרת ואיני בטוח שיעמוד בה, כי זה מאבק עצמי קשה. אבל כך או כך הצהרה מעין זו מעוררת מחשבות, ובוודאי הוא כי כואב המצב שגורם לאמן לא לעסוק באמנותו. כל זה בא מסיבה שאני מאמין שאינה תלויה בו, מסיבה שנכפתה עליו רגשית - באוויר העכשווי שמכביד על הנשימה, באווירה שנוצרה בשנים האחרונות ובמציאות שמקשה על פרסומו של ספר, שחונקת את שיווקו, שמעלימה כמעט את קיומו, מצב שהולך ונעשה לא מפרגן ולא תומך באמנים ברוב המקרים.

אני יוצא בהנחה שיש עוד במצבו, שיש גם אחרים שמתלבטים בשאלה האם לכתוב או לא, שטורחים טרחה גדולה בפרסום יצירתם וזאת כמעט לא רואה את מדפי חנויות הספרים ולא נשזפת לעינם של קוראים אפשריים, לעומת ספרים אחרים שזוכים בכך ולא תמיד מן העניין, וכמה חבל שכך.