כשרון הכתיבה הנדיר של אדי מור, פרסומאי במקצועו, גורם לכל קורא את ספרו, שלא להרפות מקריאתו עד הדף האחרון. הקורא נסחף למראה עיניו מהתיאורים עד לפרטי הפרטים הציוריים והכה פלסטיים, עד שחש כאילו הוא חוזה בסרט. פנורמה עשירה בפרטים, מלאה חיוניות, עם כל הצבעים, הריחות, הטעמים של כלל תיאוריו את החיים בבגדד היפה, מעוררים געגוע בלב כל אחד לחזור ולבקר בה. דרך ההיסטוריה של משפחתו, שמוצאה היה מהעיר הארמית אורמיה בפרס על גבול טורקיה, והיהודים בה שכנו 2,500 שנה, ודיברו ארמית, טורקית ועוד. ב-1915 נלחמו הטורקים להחזיר לעצמם את השליטה על אורמיה, ובה בעת טבחו בארמנים וביהודים. מ-1,000 היהודים שחיו שם, נשארו רק בודדים. יתרם עברו במסע רגלי מפרך לעירק, וחלקם עקרו לארה"ב וישראל. הוריו של אדי עברו לבגדד, שם נולדו שמונת ילדיהם, והאב, סוחר בדים מצליח העניק להם חינוך ומגורים בבית גדול בשכונה מכובדת. מדי ערב היה קורא להם סיפורי תנ"ך, אגדה, ומעיתוני ארץ ישראל.

כשהיה אדי בן 5, בערב חג השבועות 1941, החל הפוגרום ביהודי בגדד, שהיה חלק ממחאת העירקים נגד האנגלים והיהודים; המרד של ראשיד עלי אל גיילאני, בתמיכת הנאצים והמפלגה הלאומנית, והמופתי של ירושלים - חג׳ אמין אל חוסייני הנודע לשימצה. ביתם וכל רכושם נבזזו ונהרסו, הם ניצלו כששכן הסתירם בחדר בביתו. מראות היהודם שנשחטו ברחוב באותו יום לא יישכחו מלבו. לאחר תום המהומות שארכו 3 ימים, הם עברו לגור בשכונה דלה ועניה. אך דווקא צבעי השוק שמעליו גרו, הדמויות הססגוניות שמילאוהו, וכל הסיפורים שהתרחשו סביב בני המשפחה מעניקים לספר המרתק הזה נופך רומנטי ולירי משהו. מעבר להיות הספר מסמך המתעד את ההיסטוריה של יהודי עירק אז.

הערך העליון שמאפיין את המשפחה הזו בפרט, ואת הטבע של בני העדה העירקית בכלל הוא האחדות, הנתינה והמסירות. יצר העזרה של אדם לרעהו, גם אם אינו בן דתך. יום אחד, כרעה אישה צעירה ללדת ברחוב ליד ביתם. המשפחה לקחה אותה לביתם, רחצוה, יילדו את התינוק ואף טיפלו בה עוד כמה ימים בביתם. בעלה השוטר המוסלמי, לא ידע את נפשו מאושר, וגמל להם בהמשך בסיפור שלא יאומן כשהציל את בנם ממאסר ואולי ממוות בתליה. בכלל, האחים הגדולים של אדי, במיוחד משה, היו גיבורים שיהפכו לגיבורי תרבות ולסמל, והם שחודרים ללב הקורא, עד כי הוא מרגיש כמו היה חלק ממשפחתם. וגורלם כמו היה גורל משפחתו-הוא.

גילוי נאות: אחותו של אדי, רוזה, שנפטרה לא מכבר, הייתה לי מאז שהיינו לשכנות ברמת אביב, כאם, וכאחות שלא הייתה לי. הלב החם שלה היה כזה שלא פוגשים גם במשפחות של ממש. וכך, הוריו של אדי, יעקב ויוכבד, שהתאהבו מילדותם, וכך אחיו ואחיותיו של אדי, הקרינו תמיד חום ואהבה לכל מיועדיהם וקרוביהם. בנם הצעיר של רוזה ואלי, עופר חי, היה לי כבני השלישי, וחברו הטוב ביותר של בני הבכור. כשהתקבלתי כעיתונאית, אדי עצמו השאיל לי את מכונת הכתיבה שלו כדי שאוכל לכתוב לעיתון. כל זה רק טיפות להדגמת טוב הלב המאפיין את הלב העירקי היהודי.

הפרהוד, שבו נרצחו 150 יהודים (לעומת 53 בקישינייב), הרס את המירקם המשותף ליהודים והערבים. אך רק לאחר הקמת מדינת ישראל ניתנו להם האישורים לעלות לארץ. חלק מהמשפחה הצליח לצאת עוד קודם, לאנגליה ולארה"ב.

התנאים הקשים בבגדד בהם חיו מאז, גרמו לילדים לייצר צעצועים בעצמם. תאור יצור העפיפונים כה מרשים, וכך גם יתר המשחקים. תאור המאכלים שאמא הייתה מכינה, מגרה את החושים, ומזכיר לי את מאכליה של רוזה ז"ל, שטרחה לקרוא לי לבוא לקחת, בכל פעם שעשתה קובה-במיה או אחרים שהתלקקנו עליהם. מחרצני המשמשים עשו משרוקיות. מגלגיליות ומיסבים ישנים ייצרו מעין סקייטבורד. אין גבול לכוח ההישרדות ואהבת החיים שהייתה בהם שם. הסיפור על משה מרטיט ומרתק במיוחד. דמותו של האח משה הייתה דמות של גבור-על, בכוחו הגופני והנפשי, ובעינויים שעבר כשנכלא ועמד להישפט, וזאת רק כי הוא יהודי. מישטר העריצות אז בעירק היה דיקטטורי מוחלט, אך כיום, מסתבר, שחופש העיתונות קיים שם, ספרים מודפסים בלי בעיות.

כך ספרו של אדי מור, שהודפס כאן כבר בשתי מהדורות, תורגם לערבית ומצוי בימים אלה בהפצה בעירק על-ידי מו"ל עירקי, מר לאטיף מאזן, שהוא גם היסטוריון וחוקר יהדות בבל. את הספר הזה לא תניחו מידיכם, עד שתסיימו לקראו, כי הוא עוטף אותך לתוכו ולוכד אותך כמו היית בעצמך עירקי שמשפחתך עברה את הפרהוד. המילים דלות מלשבח את התוצאה.