עיר עשירה עניה

בסרטים על הודו לא ניתן להמחיש את הריח שנמצא באוויר, אך את העוני המשווע דוקא כן, ואין עוני זה רומנטי ולו במקצת. כשההודים בונים בניינים ושכונות חדשים, לרוב הם מפנים את הדיירים המקומיים, אלו שגרים כאילו באשפות (או לפחות נוברים שם מהלך היום כולו לשם השרדות ומחיה).

ההבדלים בין בעלי האמצעים לבין חסרי הכל כל כך קיצוני, שאלו שני עולמות שפשוט מתחלקים (שלא ברצון) באזור גאוגרפי, בחלקה פיצפונת על כדור-הארץ. מסתבר שלא רק בהודו. כך גם בתל אביב ובלוס אנג׳לס ובערים אחרות בעולם.

בתל אביב דירות שבעליהן שגרו בעיר עשרות שנים עד יום מותם, מושכרות על-ידי היורשים למספר גדול של חברה צעירים החולקים בדירה ובעול השכירות. מזכיר הדבר במקצת את הדירות רחבות הידים בפולין, שם גרה משפחתי, כמו גם משפחות יהודיות אחרות, טרם מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, תחת השלטון הקומוניסטי, חולקו הדירות האלו (שכבר לא היו בבעלות היהודים שהפולנים ששו לעזור לגרמנים בפתרון הסופי עבורם) בין משפחות רבות.

הדירות הישנות בתל אביב הן בבניינים שרובם בני שלוש קומות, אך פני העיר משתנים ללא הכר. בניינים רבי קומות צומחים ועולים, גבוה יותר ויותר השמימה, והמצב מתחיל להזכיר במקצת את סיפור מגדל בבל, כשהחליטו בני האדם שהם יכולים לבנות עיר ומגדל וראשו בשמים (בראשית י"א: 4). כך גם בתל אביב שבשפלה, עם גורדי שחקים שלא מביישים את ניו-יורק או הונג קונג (עד שתגיע מסת מטחי הטילים מהדרום ומהצפון גם יחד, והאנדרלמוסיה תחגוג, ותבלל הארץ, הריסות בניינים בני מאה ובניינים שצילם העב על הראשונים והם גימדו אותם לגודל נמלים).

לגורדי השחקים שם גרים מיליונרים רבים אין גישה. שומר בכניסה, חניה סגורה, ולמעשה אין אפילו צורך לצאת החוצה, לעולם. מהבריכה הפרטית לשרותים השונים בתוך הבניין, לשליחים המגיעים עם כל שצריך, נוצר עולם מבודד, שונה, מיוחד, למיוחסים בלבד.

מסה אדירה

לוס אנג׳לס העיר היא בעצם אגד של למעלה משמונים ערים. העיר רבתי משתרעת על פני שטח ענק. הבנייה בלוס אנג׳לס נמוכה (בד"כ עד שלוש או ארבע קומות), והבניינים עשויים מעץ. יוצאי הדופן היחידים הם ריכוזי בניינים גבוהים (לא בסדר גודל ישראלי כי אם מקומי): דאון טאון, סנצ׳יורי סיטי (שהיא שכונה של לוס אנג׳לס, למרות ששמה נקרא "עיר") ואזור ווסטווד (שפעם היה חלק מאוניברסיטת UCLA). בנוסף לריכוזים אלו היה גם את "פרוזדור ווילשייר", שדרות מדאון טאון במזרח לאוקינוס במערב שלאורכן בניינים רבי קומות.

בשל הגאות המתמשכת בנכסי דלא ניידי, בתים פרטיים בני קומה גולחו והוקמו במקומם בתים פרטיים בני שתי קומות על מקסימום השטח. מגרשי חניה וחנויות ענקיות הוחלפו בבניינים בני שש ושבע קומות, מסה אדירה ודחוסה. בנייני דירות בני שתיים ושלוש קומות הוחלפו בבניינים בני חמש ושש קומות, ובהרבה מקומות צומחים להם בניינים גבוהים - לאורך שדרות סנסט ובמקומות בלתי צפויים אחרים.

הבעיה פשוטה: יותר אנשים, יותר מכוניות, יותר לחץ על הצנרת (מים, ביוב, חשמל, כבלים), אך אין תוספת כלשהי או שדרוג ולו מינימלי בתשתיות או בשרותים התומכים (משטרה, מכבי אש, אמבולנסים, בתי חולים, בתי ספר, ...). האם אנשים מבחינים בכך? כמובן. תנועה היא בעיה מתמדת, אך עתה היא פשוט לא זזה, ולא משנה באיזו שעה ובאיזה יום. אך תנועת רכבים היא רק סממן ראשוני, ועוד צפויות לתושבי העיר בעיות רבות.

כמו בתל אביב, כך גם בלוס אנג׳לס. האוכלוסייה שגדלה וחיה כאן מזה עשרות שנים הפכה פתאום לאותם הודים עניים, בעוד דרי הבניינים הגבוהים חיים להם בעולם נפרד. הם יורדים לקומה החמישית להתעמל באולם כושר המשקיף על הסביבה כולה דרך חלונות זכוכית מהרצפה עד התקרה. ואנו, שם למטה, בוהים כלפי מעלה בעולם הזר והמנוכר, השונה והנפרד משלנו.

דירותיהם עולות מיליוני דולרים, ולעיתים גם עשרות מיליונים. הם אומנם חולקים את הרחובות והתשתית עם פשוטי העם, ונאלצים הם גם להיות באותן מסעדות ובאותם מקומות בילוי, אך מנסים הם למזער את החשיפה. כיוון שהשתנתה צורת החיים וכבר אין צורך לצאת לקניות (הכל מגיע ללא תשלום נוסף אליך הביתה, ולרוב תוך שעה או שעתיים או באותו היום), קל לחיות בעולם של בועה.

לאל גבולות

עובר אני ברחוב ומתסכל בבנין שבניתו הולכת ומתקדמת. 12 קומות (יש גם את הגג, אך זה לא נספר), במקום שעמד בניין בן שתי קומות. הדירות נמכרו מראש עד 50 מיליון דולר לדירה. בסביבה גרים התושבים שפעם היו "מעמד בינוני" עד "מעמד עליון", וכולם הורדו מדרגה. הגיעו העשירים החדשים, ועד מהרה יפנו את המקומיים, שכן הם מראה-שאינו-רצוי. הוא מזכיר לאותם עשירים שהגיעו שהם מוקפים בעוני (יחסי), וההרגשה לבדה אינה נעימה ומצדיקה פינוי.

משנה העיר לוס אנג׳לס את פניה, והתהום בין אלו שיש להם ללא גבולות לכל האחרים הולכת ומעמיקה, אנשים החולקים אזור ומתעלמים אלו מאלו, כאילו האחר לא קיים.

יש מי שמבין שלכל חגיגה יש גם סוף והתפכחות (לעיתים עם כאב ראש) של יום המחר. יש מי שזוכר שבכלכלה עליות וירידות, ולא הכל ממשיך במגמת עליה תמידית. ויש רבים שחיו כשבסן דייגו או מיאמי עמדו בניינים ענקיים ריקים לחלוטין, והיום אותן דירות שוות הון עתק, או את ההפך - עת לאס וגאס הייתה העיר שצמחה הכי מהר בארה"ב, ואחרי זמן מה הכל נפל. כך יהיה גם בלוס אנג׳לס, ומה יקרה כשתזרים המזומנים יפסק, וצריך יהיה להתמודד עם כל הבעיות והלחצים שנוצרו כתוצאה מחוסר תכנון, בניה מסיבית שהביאה לרווחים אדירים לשכבה מסוימת אך לא לכלל וללא השקעה לעתיד?

בלוס אנג׳לס היום עשירים רבים, אך מה יהיה כשהנכס העיקרי שלהם יהיה שווה גרושים-במקום-כל-דולר? איך יתמודדו אותם עשירים חדשים עם מציאות חדשה - וכלל לא נעימה - שתטפח על פניהם?