בראיון בתוכנית "המקור" בערוץ 13, אמר לאחרונה נשיא בית המשפט העליון לשעבר,
אהרן ברק, כי הוא חש שבכמה מקרים "נתן לצה"ל לנצח יותר מדי בפסיקותיו". הקפדתו של ברק, כמו שופטי העליון כיום, על כך שכוחות הביטחון יתנהלו על-פי הכללים הקבועים באמנות הבין לאומיות מבורכת וכל מדינה מערבית צריכה לשאוף לכך. הבעיה מגיעה כאשר מישראל מצפים לעמוד בסטנדרטים ששום מדינה מערבית אחרת לא נדרשת להם. מי שכתב את "דיני המלחמה הצודקת" הרי לא התכוון להגביל את יכולת ההגנה העצמית של המדינות. הכללים נועדו בעיקר למנוע פגיעה מיותרת באזרחים שלא לוחמים.
כשקבעו את אותם הכללים, הציפייה הייתה שצדדים לסכסוך יסכימו להתנהל לאורם. אלא שהכללים נוסחו בהתאם לערכים המאוד נאורים של התרבות הליברלית המערבית ולא כל מדינות העולם שותפות לראייה הפילוסופית הזו. במאבק קיומי מול אויב שרואה ברעיונות הנשגבים הללו חולשה, צריך לרגע להניח לדיון הפילוסופי, להסתכל למציאות בעיניים ולהתאים את עצמנו אליו. אחרת, מה הטעם ברעיונות הנשגבים אם המדינה תחדל מלהתקיים בגלל שידי לוחמיה קשורות?
הערכים המערבים מושתתים על עקרונות תנ"כיים של היהדות ודברי הנביאים שלנו. השאיפה לשמור על הערכים האלו הן מיסודות קיום חברה צודקת. אך ביהדות ידעו לאזן בין השאיפה לשמירת ערכים לבין מגבלות המציאות. בקרב מניפי דגל הנאורות המערבית בישראל, אליו שייכים חוגים רחבים של האליטה הישראלית, שמירת הערכים הינה בגדר ערך עליון, הגובר על כל שיקול דעת אחר ובפרט כשמדובר במאבק שלנו עם הערבים. הם משייכים לחברה הערבית ערכים וכוונות המבוססים על ראיית העולם הסובייקטיבית של עצמם. הם אינם מסוגלים לקבל את העובדה שהחברה המוסלמית שונה במהותה מהחברה המערבית, ושלהם יש סולם ערכים המבוסס על תפיסת עולם המורכבת מסך כל האירועים ההיסטורים של האיסלאם מבלי שאלו יהיו קשורים לתהליכים שהשפיעו על המחשבה המערבית-נוצרית. הערבים מתייחסים למאבק, כמו לכל דבר, בתפיסה דתית חסרת פשרות ששונה מהראייה המערבית.
הערבים הצהירו בבירור וחזרו על כך בכל הזדמנות, שמהות המאבק היא דתית, שהם אינם מוכנים לקבל את נוכחותנו פה בשום תנאי ובשום צורה. יתרה מכך, עצם קיומנו היא פגיעה בלתי נסלחת בכבוד הנביא מוחמד.
תפיסת עולם סלקטיבית
במקום לכבד את תפיסת העולם הערבית ולהתייחס אליה בהתאם, פיתחו אצלנו שלל תירוצים עבור התנהגות האויב, תוך התעלמות מוחלטת מההיסטוריה, מהעובדות, מהשוני התרבותי, מההבדלים בין תפיסות העולם וכן מההתנהלות הערבית לאורך השנים. נבנה נרטיב על פיו הערבים עסוקים במאבק לאומי, שהסכסוך הוא למעשה על גבולות והתנגדות לכיבוש ושהפתרון שלו, על-פי ההיגיון המערבי, מחייב פשרות וויתורים מצידה של ישראל שיביאו את קץ הסכסוך. מבחינתם, מי שכופר בראיית עולם זו הוא גזען, בור, נחות וקיצוני, שכל הבעיה נובעת בעצם מהתנהלותם ולא בבחירות שעשו הערבים.
תפיסת העולם הסלקטיבית הזו, שאין לה שום אחיזה במציאות מלבד בתיאוריות האקדמאיות, נכפת על כולנו. אהרן ברק ומערכת המשפט הם למעשה רק סימפטום של התופעה שהשפיע על צה"ל, כך שבמקום שיתנהל כמו כל צבא בעולם הנלחם באויב המחפש להשמידו, בצה"ל מחקו מהלקסיקון ערך עליון של תורת הלחימה: השאיפה לחתור לניצחון.
גורמים רבים בישראל שכחו שלאורך ההיסטוריה סכסוכים הסתיימו רק כשהאויב הוכנע והוכרע באופן מוחלט. מדינות המערב לא חשבו על החוק הבינלאומי כשהפציצו את דרזדן הנאצית, כמו שארה"ב לא התייעצה עם שופטי העליון כשהחליטה להטיל פצצת אטום כדי להכריע את היפנים. איש לא ראה בהם פחות מוסריים בגלל שעשו את מה שנאלצו לעשות כדי להכריע את אויביהם שהיו נחושים להשמידם. ולא פחות חשוב, אותה נחישות של האויב נעלמה כלא הייתה עם הכרעתם המוחלטת במלחמה. ולגבינו, אף מדינה מערבית לא חושבת שחייליה פחות מוסריים מחיילי צה"ל בלוחמה שהם מנהלים מול גורמי אל-קאעידה ודאעש באסיה ובאפריקה.
עם כל הכאב והצער שבאובדן החיים - מלחמות מסתיימות כשצד אחד מנצח וצד שני מפסיד. אחרת הסבל נמשך. חוסר הרצון להביא להכרעה דנה את אזרחי ישראל, כמו את הערבים, להמשך הסבל והיגון, הכאב והשכול. את חלום הערכים הנעלים נוכל להנחיל רק כשהצד השני יפנים שהפסיד. עד אז, הם ייפרשו כל ניסיון פשרה, ויתור, מעשה
הומניטרי והתחשבות מצידנו, כחולשה שמזינה את התקווה שלהם להכריע אותנו.
בבחירות שתתקיימנה בספטמבר, יש לאזרחים בישראל הזדמנות חוזרת לגרום לשינוי תפיסתי בכל הנוגע לסכסוך. אזרחי המדינה צריכים לבחור בהנהגה שתעקור מן השורש את הרוח הרעה שמחלישה את צה"ל ברעיונות שגויים מן היסוד, ולדאוג למקם בחזרה את ערך הניצחון בראש רשימת הערכים של צה"ל.
