דויד גרוסמן: החיים זה לא משחק <br>

קראתי את ספרו האחרון של דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחֵק הרבה", ונהניתי כמו משאר ספריו. אז הלכתי אל ויקיפדיה והופתעתי לגלות שהסופר, בן הששים וחמש, כתב כבר 20 ספרים למבוגרים (נוסף לספרי ילדים) וזכה בעשרה פרסים בישראל ובעולם. כלומר, אני לא היחיד שמאד מהלל ומשבח את ספריו. בראיון איתו לפני כחמש שנים, אמר גרוסמן בין היתר: "כשאני כותב, אני יכול להיות בכל מיני מקומות. אני יכול להרגיש מה זה להיות אדם אחר, שלפעמים הוא הרבה יותר אינטנסיבי ממני וחריף ממני". ואמנם לצורך כתיבת הספר הוא נסע גם לגולאג גוֹלי אוֹטוּק ביוגוסלביה לשעבר.

בהמשך הראיון אמר: "כל דמות שלי, אני חייב להבין אותה פיזית, מבפנים. איך היא מתנועעת, איך מתח השרירים שלה. לפני שיש לי דמות גוף של גיבור או גיבורה שלי, אני לא יכול לכתוב אותם". "אִתי החיים משחֵק הרבה" אינו ספר קליל והוא דורש ריכוז בעת הקריאה. ניכר שהמחבר הקדיש הרבה מאמץ והרבה מחשבה לכתיבתו. זה מתחיל כבר בשם, שרצוי לקרוא אותו במבטא הונגרי. זאת לא עברית נכונה וגרוסמן משתמש בשפתה של עולה ותיקה, שלא איבדה את שפתה המיוחדת ואת המבטא שלה מסרבו-קרואטיה.

הוא ממשיך כשהוא מעניק שפה מיוחדת לכל אחת מהגיבורות - הסבתא ורה, בתה נינה ונכדתה גילי, שהיא מספרת הסיפור. שפתו ברורה, חדה ומהודקת והיא משתנה ומתאימה לכל אחת מהגיבורות. הספר נכתב במחשבה ולא לאחר יד. גרוסמן מבסס את סיפורו על חייה של אווה פאניץ'-נהיר, שהייתה קומוניסטית ביוגוסלביה ונשלחה לגולג גולי אוטוק, בימיו הקשים של טיטו. הוא קבל רשות לכתוב את הסיפור כרצונו וברור שעשה זאת, ועשה היטב. עם שתי דמויות מבוססות על אווה פאניץ'-נהיר ובתה, הרי הנכדה, המספרת, שהיא המצאה של המחבר.

הוא גם קרא לה בשמה "גילי" והוא גם שם בפיה את המלים, שהיא לא אהבה את השם הזה... כך גם בקטעים אחרים בספר, הוא מרמז בראשיתו על אירועים שקורים אחר כך, כמו במקרה, בהמשך. הדרך של גרוסמן לשלב את האירועים ולקשר אותם במהלך הספר, הם חלק מכשרונו של המספר. בקריאה, רצוי לשים לב לקשרים של הדברים ולהתפתחותם. לא כאן המקום להזכיר את האירועים השונים, אבל, כדוגמה, אזכיר שלאורך הספר כולו גילי ואביה, רפי, מראיינים ומצלמים את הסבתא, אווה, כדי להשאיר עותק מצולם לבתה, נינה.

מהלך חייה של נינה משתלב עם אירועי הסרט עד סופו בסוף הספר. רמז אחר - בתחילת הספר, ילדי הקיבוץ מספרים על נינה, ש"נזרקה לרחוב" ומוסיפים מבט רב משמעות בלי לפרשו. בהמשך מתברר שנינה הייתה נימפומנית בהיותה מבוגרת. האם יש קשר בין הרמז בתחילה והסיפור בסוף? במקום אחר מסופר על רפי, שאמו נפטרה כשהיה בגיל 15 והיא "גאלה אותו מיסוריה", וכך יש לגרוסמן עוד ביטויים המייחדים את ספרו וראוי לקרוא אותם לאט ובתשומת לב.

גרוסמן משלב את הדמויות של הנשים, גיבורות הספר וקשה לדעת בתחילת כל שיחה מי היא המדברת. לאט-לאט היא מתגלית ודבריה משתלבים עם סיפורן של האחרות. למרות הקושי הזה, הסיפור מושך ומותח. האם הצעירה ביוגוסלביה משאירה את בתה כי איננה רוצה ללכלך את שמו של בעלה האהוב, שהתאבד בעת החקירות של האודבה למרות שלא היה אשם במאום. היא מבלה כשלוש שנים בגולאג האיום והספר מתאר את חייה שם כפי שהיא, כנראה, סיפרה בקולה לדויד גרוסמן. כאשר האם ובתה היו בקיבוץ, זנחה נינה את בתה הקטנה ואת בעלה הצעיר, שאוהב אותה עד אין קץ, ונוטשת את המשפחה.

עזיבה ראשונה ועזיבה שניה. גרוסמן מצליח להציג את האירועים ואת הרגשות של שתי הילדות הננטשות, כל אחת בתורה. הוא מראה גם את הרגשות והמחשבות של ורה, הסבתא שהייתה אישה צעירה וגם את רגשותיו של רפי, הגבר שאשתו נטשה אותו והוא לא חדל לאהוב אותה. כשהונח "אִתי החיים משחֵק הרבה" על שולחני, הייתי באמצע הקריאה של "רוכב האופניים" מאת אלי עמיר שטיפס אל ראש הבסטלרים. לא התפעלתי ממנו ותהיתי "במה גרוסמן יכול להיות יותר טוב"? כשלקחתי ליד את הספר של גרוסמן הבנתי. קוראים לזה פשוט כשרון.