יש מקרים בהם התרופה מזיקה יותר מן המחלה. הרעיון/הספין של ביטול הבחירות הוא דוגמה לכך. כמה שהקדמת הבחירות היא איומה ונוראה, כמה שהיא מיותרת וגחמנית - פניית פרסה תהיה גרועה פי כמה. עצם הדיבורים על האפשרות הזאת, גורם נזק עצום לדמוקרטיה ולשלטון החוק.
בחירות הן קודש הקדשים של הדמוקרטיה. לצד
חופש הביטוי וחופש העיתונות, בחירות חופשיות הן הסממן המובהק ביותר המבדיל בין דמוקרטיה לעריצות. לא לחינם הן מכונות "חג לדמוקרטיה", ודומה שלא צריך להמשיך ולהסביר מדוע. וכמו כל חג, גם לבחירות אין משמעות אם הן מתקיימות בתכיפות גבוהה מדי. וכמו כל חג, הן לא יכולות לזוז אנה ואנה רק מטעמים פוליטיים.
זו אחת הסיבות לכך שבמשך שנים אני טוען, שצריך למנוע את הקדמת הבחירות או לכל הפחות להקשות מאוד על הקדמתן. אך ברגע שהן הוקדמו ונקבע מועדן - לא מזיזים אותן ובוודאי שלא מבטלים אותן. לא הופכים את הבחירות לעוד אחד מהפריטים בארגז הכלים הפוליטי. הבחירות לא יכולות להיות שוות ערך לעוד נאום או לעוד הבטחה. רצון העם הוא המטרה; הבחירות הן הדרך; כל השאר הם הכלים.
כאשר מדברים על ביטול בחירות שזה עתה נקבעו, אומרים לציבור: הבחירות הן בסך-הכל עוד איזשהו אירוע שולי. הן כמו עצרת, הן כמו נאום, הן כמו ביקור בשוק הכרמל: אפשר לקיימם במועדם, אפשר לדחותם, אפשר לבטלם - הכל משיקולים טקטיים ברגע נתון. זהו המסר הגרוע ביותר והמסוכן ביותר שאפשר להעביר.
וכאן אנו מגיעים לחוק. לא לחינם קובע חוק יסוד הכנסת, כי דחיית בחירות מחייבת רוב של 80 ח"כים בשעת חרום, וכי היא אפשרית רק עד סיומה של אותה שעת חרום (כפי שנעשה במלחמת יום הכיפורים). המטרה הברורה של הסעיף הזה היא למנוע מהכנסת להנציח את עצמה ולבטל את הדמוקרטיה. לצד זאת, דומה שרוח הסעיף ברורה גם היא: לא דוחים בחירות, משום שלא דוחים בחירות.
הדרך החוקית היחידה לבטל את הבחירות הקרובות, היא לשנות את חוק יסוד הכנסת. נעזוב את חוסר ההיתכנות המעשי של צעד כזה - צריך 61 חברי כנסת, אולי אפילו 80 - ונדבר על
עצם הרעיון. פוליטיקאים בכירים באים ואומרים בצורה הכי גלויה: חוק יסוד גם הוא רק כלי שאפשר לעצב לפי הצורך. חוק יסוד הוא רק המלצה שברצוננו נקיים וברצוננו נבטל. הם כבר עשו את זה לחוק יסוד הממשלה, כאשר ביטלו את ההוראה המגבילה את מספר השרים, וכעת רוצים לעשות את זה לחוק מספר אחת של הדמוקרטיה ובאחד המרכיבים החשובים ביותר שלו. ומדוע? כי
בנימין נתניהו נלחץ מהסקרים, כי הוא חושב שהספין יעזור לו בקלפי, כי יש חברי כנסת החוששים שלא יחזרו למשכן אחרי החגים.
אבל בעצם לא משנה למה. יולי אדלשטיין - אחד האנשים ההגונים, האהודים והראויים ביותר בזירה הפוליטית שלנו - נכשל פה בצורה קשה ביותר. כמו לגבי הבחירות, גם לגבי חוק היסוד - עצם הדיבור הוא זה שגורם את הנזק. ובמאמר מוסגר, אולי זו הסיבה האמיתית לכך שאין לנו חוקה: הפוליטיקאים לא רוצים מגבלות שיהיה הרבה יותר קשה לשנות אותן.
כעת באים יו"ר הכנסת, ראש הממשלה ואחרים ואומרים לציבור: חוק היסוד הוא כמו כל חוק אחר, ואולי אפילו פחות ממנו. שינוי בחוק רגיל מחייב עבודת מטה, תזכיר לציבור, תגובות, דיון בוועדת השרים לחקיקה, שלוש קריאות בכנסת, דיון בוועדה הרלוונטית - תהליך ממושך ומעמיק. כאן אומרים לנו, שיש כוונה לשנות חוק יסוד במהלך בזק. והמסר הוא ברור: אם חוק יסוד אינו מחייב את חברי הכנסת, מדוע שחוקי התעבורה יחייבו את האזרח הפשוט? אין זאת, אלא שחברי הכנסת הם מעל החוק. אין זאת, אלא שהחוק הוא מכשיר פוליטי צר וציני. ואין מסר הרסני מכך לחברה מתוקנת.
