גם הנתעבים שבפושעים זכאים להגנה משפטית. הרמן גרינג בנירנברג,
אדולף אייכמן בירושלים - היו להם סניגורים. טימותי מקוויי שרצח 169 בני אדם באוקלהומה סיטי, טד קצ'ינסקי הידוע בכינויו "יוניבומבר" - היו להם סניגורים. במדינת חוק דמוקרטית, הגנה על כל נאשם היא חובה בסיסית. לכן, אין מקום לבוא בטענות לעו"ד לאה צמל על כך שהיא מייצגת מחבלים, גם אם אלו הגרועים שבהם (כמו מבצעי הלינץ' ברמאללה).
אבל צמל הולכת הרבה יותר רחוק. היא מזדהה איתם. היא מסכימה איתם. לפעמים נדמה, שהיא הייתה מוכנה לבצע בעצמה את המעשים המיוחסים להם. "אנשים די מסכנים שמנסים בדרכים פרימיטיביות לחלוטין, בחוסר כוח, בהעדר צבא ובהעדר ארגון של ממש להביע את התנגדותם לכיבוש", אמרה עליהם לפני ארבע שנים. אנשים די מסכנים, הקוראים להשמיד את מדינת ישראל. אנשים די מסכנים, הטובחים ילדים במיטותיהם. אנשים די מסכנים, הרוצחים עוברים במעי אימותיהם. אנשים די מסכנים.
צמל מביעה את הזדהותה לא רק בתקשורת, אלא גם בטיעונים שהיא מעלה בבתי המשפט.
בשנה שעברה טענה בבית המשפט העליון, כי יש להבדיל בין מחבל שתוקף אזרח לבין מחבל שתוקף חייל, וכי יש להקל בעונשו של השני לעומת הראשון. לשיטתה, יש להבחין בין מי שקורבנותיו הם אנשי כוחות הביטחון לבין פגיעה באזרחים חפים מפשע, אשר אינם מאומנים, אינם מצוידים ואינם בקיאים בהגנה עצמית. בית המשפט העליון כמובן דחה מכל וכל את הטענה המקוממת הזאת.
בשנת 2016 הייתה בפיה של צמל הברקה אחרת: אין מקום הנקרא "הר-הבית", אלא מתחם הקרוי "אל-אקצה". כאשר טענה לעונשו של מי שהודה בתכנון לפגוע ביהודים שביקרו בהר-הבית, אמרה צמל בבית המשפט המחוזי בירושלים: לנאשם היה "חשש אותנטי כי אם הוא לא יעשה מעשה כלשהו, תהיה השתלטות מוחלטת של היהודים על מסגד אל-אקצה שפירושו דחיקת רגלי המוסלמים". היא הוסיפה וטענה, כי אין הגדרה חוקית של הר-הבית כמקום קדוש. השופט
משה דרורי דחה את הדברים, תוך שהוא מראה ש-צמל פשוט התעלמה גם מהחוק וגם מהפסיקה.
שנתיים קודם לכן התייצבה צמל באולמו של דרורי, להגן על שני נערים שיידו אבנים על מכונית ישראלית. המדינה טענה, כי הנאשמים זיהו את המכוניות כשייכות ליהודים על-פי דגלי ישראל שהתנוססו עליהן - שכן האירועים התרחשו בסמוך ליום העצמאות.
צמל תקפה בחזרה: הנפת הדגלים הייתה פרובוקציה שהצדיקה את יידוי האבנים.
דרורי השיב: "האם מצפה עו"ד צמל, כי יהודים יסעו ברכבם, בבירתם, ללא דגל ישראל, כדי שנערים ערבים לא יידו בהם אבנים?! האם מצפה עו"ד צמל, כי כפי, שלצערנו, יש יהודים בגולה ההולכים ללא סממנים יהודיים, מפחד שמא יבולע להם על-ידי אנטישמים, ינהגו כך יהודים בארץ ישראל, ויימנעו מלתלות את דגל המדינה על רכבם בערב יום העצמאות?!".
דרורי התכוון מן הסתם להציב שאלה רטורית, אך דומה שצמל הייתה משיבה עליה בחיוב ובפה מלא. ההתנהגות שלה חצתה מזמן את הקו המפריד בין הגנה משפטית לבין הזדהות רעיונית, אלמלא היה מדובר בפעילות משפטית, דומה שניתן היה לייחס ל-צמל עבירות של עידוד טרור, תמיכה בו ואולי אפילו סיוע לאויב במלחמתו בישראל. אם מישהו ראוי להערכה, זו לא לאה צמל; זו מדינת ישראל, שמוכנה לסבול אותה ומאפשרת לה להמשיך ולסייע למחבלים, להפיץ רעל ולסכן את חייהם של יהודים באשר הם יהודים.
