אחת התוצאות המשמעותיות של המלחמה הקרה הייתה הקמתה של ברית נאט"ו בשנת 1949, אליה הצטרפה טורקיה בשנת 1952. במסגרת תורת הלחימה של נאט"ו - שנועדה להרתעת בריה"מ מהפעלת נשק גרעיני כלפי המערב, ובמידת הצורך למיטוט מתקפה סובייטית נרחבת - הוסכם על "חלוקה גרעינית" שעיקרה פריסתו ואחסונו של נשק גרעיני אמריקני בחמש ממדינות נאט"ו: גרמניה, בלגיה, הולנד, איטליה וטורקיה.
יתרונותיה של החלוקה הגרעינית מבחינת ארה"ב היו קיצור טווחי הנשק הגרעיני שלה מול בריה"מ והגברת שרידותו במקרה של תקיפה סובייטית רחבת היקף. כמו-כן אפשר, כי בראייה האמריקנית אמורה הייתה שותפות מדינות נאט"ו בהרתעה הגרעינית לסייע בחיזוק לכידות המערב מול ברית ורשה.
מספר הפצצות הגרעיניות האמריקניות המאוחסנות כיום באירופה בחסות נאט"ו מוערך בין 160 ל-240 פצצות מדגם B61, מהן מוצבות 90-50 בטורקיה. עוצמת הפיצוץ של פצצות אלה ניתנת לכיוונון בתחום שבין 0.3 ל-340 קילו-טון. הדבר מאפשר הפעלתן הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית, אם כי על-פי מתווה ההרתעה הנוכחי של נאט"ו, הן מיועדות אך ורק להפעלה טקטית.
בניגוד לשנים קודמות, בהן הותקן חלק מהנשק הגרעיני האמריקני באירופה כראשי קרב של טילים בליסטיים, פצצות B61 מיועדות לנשיאה אך ורק על-ידי מטוסים. תחזוקתן ושמירתן של הפצצות מוטלות על אנשי חיל-האוויר האמריקני, והקודים לחימושן נמצאים תחת בקרה אמריקנית. עם פרוץ מלחמה, מיועדות הפצצות להיות מותקנות במטוסי המדינות בהן אוחסן, אך בשליטה ובקרה של חיל-האוויר האמריקני ובתיאום עם נאט"ו.
בעקבות קריסת בריה"מ ב-1991 וסיום המלחמה הקרה הועלו סימני שאלה בדבר מידת הרלוונטיות של נאט"ו. הפתרון לבעיה נמצא בהפעלת כוחות הארגון בזירות שונות ברחבי העולם, דוגמת מלחמת המפרץ לשחרור כוויית מהכיבוש העירקי (1991), ההתערבות הצבאית במלחמה בקוסובו (1999) ובאפגניסטן מאז 2001, והפלישה לעירק ב-2003. לאחרונה הפנתה נאט"ו תשומת לב ניכרת להתערבות הצבאית הרוסית בגאורגיה ואוקראינה ואף למתרחש במזרח התיכון, לאור איום הטילים הבליסטיים והחשש מפיתוח נשק גרעיני על-ידי אירן.
כתוצאה מהיחלשות האיום הגרעיני הסובייטי בתום המלחמה הקרה, צמצמה ארה"ב באופן ניכר את כמות הפצצות הגרעיניות המאוחסנות באירופה. כאמור, היא עדייו מאפסנת כמות קטנה של פצצות ביבשת, על-מנת לשמר את כושר ההרתעה של נאט"ו ולאותת על מחויבותה לביטחון בנות בריתה. אך עם חלוף הזמן הופך הצידוק האסטרטגי-פוליטי לנחיצות פצצות אלו באירופה ובטורקיה לאנכרוניסטי, מה גם שהן מתאימות לנשיאה אך ורק על-ידי מטוסי קרב (ולא בטילים בליסטיים) שהם פגיעים למדי (למעט מטוסים חמקנים) וניתנים ליירוט בקלות יחסית.
ואכן, הפרלמנט ההולנדי, כמו גם חברים בקואליציה השולטת כיום בגרמניה, הביע ספקות ואף דאגה בדבר הצורך בהמשך תוכנית "החלוקה הגרעינית". בגרמניה אף נשמעים לאחרונה קולות המצדדים בפיתוח נשק גרעיני עצמאי לאור המדיניות האגרסיבית הרוסית בשנים האחרונות, והצהרת ארה"ב ורוסיה בפברואר האחרון על השעיית האמנה למניעת כלי נשק גרעיניים לטווח בינוני שנחתמה בסוף 1987.
לאור זאת, התעצמה לאחרונה השאלה בדבר הצורך בהמשך פריסת פצצות גרעיניות בבסיס חיל-האוויר האמריקני אינצ'רליק שבטורקיה. ברקע לכך עומדת המתיחות הנוכחית בין ממשל טראמפ למשטר
ארדואן, שייתכן שעוד תחריף. מה שמשבש במיוחד את היחסים היא כוונתה של אנקרה לרכוש מרוסיה מערכת הגנה אווירית מתקדמת מדגם S400 - בעוד היא משתתפת בתוכנית ייצור המטוס החמקן מדגם F-35 והביעה רצונן לרכוש מארה"ב 100 מטוסים מדגם זה. לאור זאת חוששת וושינגטון, כי פרטיו הטכניים וביצועיו של החמקן יודלפו עד מהרה לרוסיה.
כבר ב-2010 לא היה לחיל-האוויר הטורקי כל קשר ממשי להפעלתן של הפצצות הגרעיניות שבאינצ'רליק. רק מספר קטן של מטוסי F-16 שברשותו התאמו לנשיאת פצצות אלה, והשתתפותו בתרגילים האוויריים של נאט"ו הייתה מזערית למדי. אינצ'רליק ממוקם בדרום טורקיה, במרחק של 110 ק"מ בלבד מהגבול הסורי, והמצב במדינה זו עלול להציב סיכונים ביטחוניים ובטיחותיים לפצצות הגרעיניות שבבסיס. כדוגמה לסיכונים האפשריים ניתן לציין את שאירע בעת ניסיון ההפיכה הכושל ביולי 2016, בעקבותיו נעצרו קציני צבא טורקים בכירים ששהו באותה עת באינצ'רליק והממשל ניתק את אספקת החשמל לבסיס לשבוע.
לפיכך, בצדק כתב לאחרונה פרופ' הרווי סאפולסקי: "על ארה"ב לשקול מחדש ובהקדם האפשרי את אחסון הנשק הגרעיני בטורקיה, המעניק לאנקרה, במסגרת תוכנית שיתוף הפעולה הגרעיני של נאט"ו, אצבע משותפת על ההדק הגרעיני".