בוריס ג'ונסון נופף בדג הרינג מעושן מהאי מאן, וטען שמחירו זינק משום שהאיחוד האירופי כבר שכל חבילה חייבת לכלול כרית קרח. הקהל יצא מגדרו. לג'ונסון ולמאזיניו לא ממש שינה, שכרית הקרח הייתה תקנה בריטית, ללא כל קשר לבריסל. למנהיג העתידי של בריטניה יש רק קשר מקרי אל האמת – קובעים ויליאם בות' וקרלה אדם בוושינגטון פוסט.

המפתח להבנתו של ג'ונסון הוא עבודתו כעיתונאי. הוא פוטר ממשרתו הראשונה, בעיתון טיימס, משום שהמציא ציטוט על אדוארד השני וייחס אותו לסנדקו, ההיסטוריון קולין לוקס. אבל הוא מצא את קולו ופיתח את השטיקים שלו כעיתונאי בבריסל, שם התרוצץ באלפא-רומיאו האדומה שלו, מדבר בכוונה צרפתית גרועה ומוסר דיווחים שערורייתיים ומדויקים-למחצה.

כאשר כתב עבור דיילי טלגרף, חיבר ג'ונסון לראשונה את מעלותיו וחסרונותיו: סטודנט מצטיין באוקספורד המתבל בלטינית את הערותיו השנונות, פופוליסט הרוכב על אופניים למשרדו. הוא סוג של הארוחה האהובה עליו: נקניקייה בריטית ויין של 100 דולר לבקבוק. בבריסל גם טיפח ג'ונסון את התנגדותו לאיחוד – הצפויה להוביל אותו מחר (23.7.19) לדאונינג סטריט 10.

איש כמעט לא שמע על ג'ונסון בן ה-24 כאשר הגיע לבריסל באביב 1989. חמש שנים מאוחר יותר, כאשר עזב את בירת בלגיה והאיחוד, הוא היה אחד הפרשנים החביבים ביותר על מרגרט תאצ'ר. בעיר המשעממת והביורוקרטית הזאת, ג'ונסון מצא את הדרך לרוץ קדימה, לפני הכתבים הוותיקים והמנוסים יותר שביקשו לדבוק באיחוד האירופי ובעובדות.

ג'ונסון חזר על פזמון קבוע: האיחוד האירופי מנוהל בידי צרפתים שטניים וגרמנים המכורים לכללים, שיחדיו המציאו אין ספור חוקים שמטרתם הייתה לקצוץ את כנפיה של בריטניה הגדולה-לשעבר. הוא הפך למושא קנאה והערצה של עמיתיו הבריטים בבריסל, למרות שרבים מהם ראו את דיווחיו כמפוקפקים מבחינת הדיוק, ואחדים סברו שמבחינתו אין הבדל בין חדשות לבין בידור.

ג'ונסון דיווח שהאיחוד האירופי מתכנן להוציא תקן אחיד לארונות מתים, לריח הדשן ואפילו לגודל הקונדומים; בהקשר האחרון הוא מסר, שנדחתה בקשתה של איטליה לקבוע תקן לקטנים במיוחד. הוא הזהיר שאחד מסוגי הצ'יפס האהובים בבריטניה ייאסר לשימוש, שהנקניקיות הבריטיות מצויות בסכנה ושהדייגים הבריטיים יידרשו לחבוש רשתות שיער. כל הסיפורים הללו, ורבים אחרים, היו מפוברקים.

ביל ניוטון באן, חבר ותיק מטעם בריטניה בפרלמנט האירופי, הגדיר את ג'ונסון כ"דמוי כלכלב, להוט למצוא חן ולהסתדר עם כולם" ביחסיו האישיים – אבל הוא לא היה כזה בכתיבתו. ההיסטוריון הנודע מקס הסטינגס, שהיה העורך שלו בדיילי טלגרף, קבע חד-משמעית ש"הוא אינו מתאים לתפקיד לאומי" והגדיר אותו כ"פושט רגל מוסרי הנטוע בבוז כלפי האמת". קונרד בלאק, לשעבר הבעלים של הטלגרף, ירה בחזרה: ג'ונסון הרבה יותר אמין וראוי לאמון מאשר הסטינגס. "הוא היה כל כך טוב כעיתונאי בבריסל, עד שהוא השפיע במידה רבה על הדעה בבריטניה לגבי יחסינו את אירופה", הוסיף בלאק.

לדברי הפוסט, אנשים סלחו לג'ונסון כאשר מילותיו לא נתמכו בעובדות בנימוק שהוא אינו משקר אלא רק לא שם לעובדות. אבל אחד מעמיתיו לשעבר מדגיש, שג'ונסון אינו עצלן, אלא דווקא וורקוהוליק. הוא נזכר שכאשר השניים היו באירלנד לרגל חתונתו של חבר משותף, ג'ונסון בילה כל רגע אפשרי בשיחות עם תושבים מקומיים לקראת משאל עם צפוי בנושא ההפלות. כאשר כל העיתונאים התעוררו למחרת החתונה כאשר הם סובלים מהנגאובר, קידמה את פניהם כתבה ענקית של ג'ונסון על המשאל.

סוניה פארנל, שהייתה סגניתו של ג'ונסון בבריסל וכתבה ביוגרפיה שלו, אמרה לפוסט, כי העבודה לצידו לא הייתה מהנה או יצרנית. "הוא כל כך חשאי. יש סיבה לכך שקשה לעבוד איתו. יש לו מזג מפחיד והוא לא שחקן קבוצתי. הוא סוליסט", הוסיפה. ג'ונסון יותר מדי לוחמני, אומרת פארנל, ולדעתה הדבר נובע מילדותו, בה הוא התחרה בכל דבר: להיות הכי בלונדי, הכי מהיר, הכי חכם. בג'ונסון הבוגר הדבר בא לידי ביטוי בתשוקתו לאהבת הקהל ובדחף עצום להיות המוביל. פעם, סיפרה פארנל, היא התבדחה באוזני ג'ונסון על פקיד מסוים באיחוד האירופי. לאחר כמה ימים היא ראתה את דבריה מופיעים בידיעה שכתב, תוך שהוא מייחס אותם ל"מקור באיחוד האירופי".