איני איש חינוך. אך אני יכול לבחון בשכל הישר את תוצרי מערכת החינוך. אחרי שבעים שנות השקעה בחינוך של משרד החינוך, הרשויות המקומיות, האקדמיה, וכמובן המורות והמורים המסורים, אני בוחן את התוצרים ושואל את עצמי אם יש הצדקה לכל המאמץ האישי והכספי המושקע במערכת ומגיע למסקנה שצריך לבחון ביסודיות את הדרך ואת השיטה.
לעניות דעתי, החינוך נועד לשלוש מטרות: הראשונה - להקנות ידע ויכולת חשיבה, השנייה - להקנות ערכים והשלישית - להקנות נורמות התנהגות.
במבחן הקניית הידע והחשיבה - המטרה הושגה חלקית. אפשר לומר שהמערכת עמדה פחות או יותר במבחן. אם כי לא בציון גבוה ויש מה לשפר.
במבחן הערכים - המערכת עומדת רק במידה מסוימת, שכן אין לנו עדיין סולם ערכים אחד. ישנם מחנות רבים ולכל מחנה השקפת עולם שונה - דתיים חילוניים, יהודים ערבים, ותיקים עולים, ספרדים אשכנזים. ישנם קצוות קיצוניים. מחד-גיסא, יש מי שסבור שבכוחו להכניע הכל ואינו מכיר בכך שכל האזרחים הם שווי זכויות, ומאידך יש צעירים טובים שנוטשים את ישראל, אחרי שעמלנו כה קשה להקמתה, שמשלמים את מחיר ההגירה וחיים כיהודים בניכר (הכי קשה ובלתי מובן לראות צעיר הבוחר לחיות בברלין דווקא).
במבחן נורמות ההתנהגות - כאן הכישלון מוחלט. האופי הישראלי לא רק שאינו נחמד אדיב ומנומס, נדחף ואינו עומד בתור, אלא הוא תוקפני, וכחני, ולעתים אף עברייני ותחמני. בקיצור התנהגות לעתים מחפירה. לא צריך לבצע מחקרים כדי לאמת זאת. דוגמה אופיינת היא ההתנהגות היומיומית בכביש - בכל נסיעה יהיה יותר מאחד שיזגזג מנתיב לנתיב כדי לחסוך מרחק מכונית, ייסע בנתיב הימני כדי להידחף בראש הנתיב השמאלי וכך יחסוך תור ארוך, לא יאפשר לנהג שמאותת לפנות ימינה לפנות, יעמיד את הרכב ליד היעד שלו גם כשהוא מפריע לתנועה כי חלילה שילך 200 מטרים ברגל, יעצור רכבו ליד הגן באמצע הכביש למרות שיחסום ציר תנועה שלם, יחנה במקום שאסור לחנות בו, לא יציית לתמרורים ולחוקי תנועה וכיו"ב.
תרבות דיבור
כל זה קורה גם ברמת גן ובגבעתיים וזה לא רק צעירים אלא גם צעירות וגם נשים וגם מבוגרים. הדברים נאמרים בהכללה, אך התופעה קיימת בכל סוגי האוכלוסיות. רואים את זה גם בהתנהגות בחו"ל וודאי כשנוחתים בישראל. פעם חשבנו שהביקורים בחו"ל יסייעו לנו לאמץ התנהגות אחרת, אך התבדינו. בסה"כ ניתן לומר שאין ציות לכללים, לשלטים, לחוקים, לנורמות, אין משמעת, אין כבוד לזולת ואין יושרה.
לסיכום - תקציב החינוך מסתכם בכ-60 מיליארד שקל בשנה. יותר מתקציב הביטחון. אם אלה התוצאות של מערכת החינוך, הרי שהן מאכזבות מאוד ואף מדכאות. איני בטוח שהבעיה היא כספית. הבעיה היא בשיטה ובהדגשים. אחרי 70 שנה ניתן לומר שכולנו תוצרת מערכת החינוך בישראל. אין את מי להאשים. כמטרה עליונה כיום, יש לקבוע מדיניות שתשפר באופן מידי את נורמות ההתנהגות, את המשמעת, את הציות, את האיפוק, את תרבות הדיבור, את היושרה ואת הכבוד לזולת ולאדם באשר הוא אדם.
לא בכדי אמרו חז"ל ש"דרך ארץ קדמה לתורה". זה צריך לחול על כל החוגים והרבדים באוכלוסייה, ללא יוצא מן הכלל. זה ישפר לנו את איכות החיים ויסייע רבות בקבלת החלטות נכונות ויעילות בכל תחומי החיים. אשר לידע, יש הטוענים שההישגים הם פחות מאלה שבמדינות ה-
OECD ויש מקום לשפר. זה תמיד טוב. אשר לערכים - צריך להגיע לערכים לאומיים מוסכמים על כל החוגים (לאומיים, חברתיים, יהודיים, דמוקרטים, אוניברסליים, טובת הכלל וכיו"ב). ובמקום שאין הסכמה, בהיותנו חברה מפוצלת, יש לקיים שיח ודיונים בין החוגים השונים כדי להגיע להסכמה או להסכים על אי-הכרעה.
ונקודה אחרונה - חשוב מאוד לזכור שחלק מכריע בחינוך מוטל על ההורים, בבית, במיוחד בכל מה שנוגע לנורמות ההתנהגות. מערכת החינוך צריכה להטיל על ההורים אחריות לחלק זה ולהכשירם לכך. אחרי עידן הטלוויזיה, צמחו אתגרים חדשים כמו האינטרנט, הסמרטפון והרשתות החברתיות - ועל כל אלה על מערכת החינוך להראות להורים את דרכי ההתמודדות עמן.
