תגובה לקשקשנים

למרבה הצער, אני מגיע לעתים רחוקות לשטחים ביהודה ובשומרון. לעתים אני מגיע לסייע במסיק זיתים. לעתים אני מגיע להר חברון לסייע לרועים, שנמנע מהם לצאת למרעה מחשש של התנכלות מצד המתנחלים. לעתים אני מתלווה לחברתי לחיים, מזה למעלה מששים וחמש שנים, כאשר היא יוצאת עם חברותיה לעמוד במחסומים ביהודה ובשומרון.

היום לפני 73 שנים פוצץ האצ"ל את המפקדה הארצית של השלטון הבריטי, ששוכנה במלון המלך דוד בירושלים. כדי חלב עם חומר נפץ מוטטו אגף שלם. רבים נהרגו. יהודים וערבים ובריטים. לא היה דבר שזירז את התקפלות השלטון הזר מהארץ יותר מאשר אירוע זה ותנועת ההעפלה שיזמה ההגנה באמצעות הפלמ"ח ושיאה היה באונייה "אקסודוס".

מערכת הבחירות ב', שהייתה עד כה "רדומה", למגינת לבם של העיתונאים המבקשים הרבה "אקשן" וכותרות, מתחממת והולכת, גם בסיוע התקשורת. הציבור, העייף מהפוליטיקה היצרית שלנו, מגלה אדישות-מה לנוכח המתרחש בזירה זו, אבל יש מי שדואג לחימום מנועים. זה לא כחול-לבן וגם לא הליכוד. זה בעיקר האיש-בצעיף, שכבר מציף את העיתונות והרחובות בשלטי ענק על "מדינת נתניהו או מדינת ישראל". הוא מטיף ל"ישראל דמוקרטית", כאילו אין המדובר בדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון, מדינה שהוא עצמו כינה: "וילה בג'ונגל".

כיום, דמוקרטיה¹ היא החסם היחיד שאנו מכירים שפועל בצורה סבירה, אך לא נטולת חסרונות, מול האלטרנטיבות האחרות: דיקטטורות של אוליגרכיות. הגישה במאמר פסולה בעיני משום שמשמעותה היא "לשפוך את התינוק עם המים"; להחליף את הקיים בשיטה אחרת שאינה קיימת, שטיבעה אינו ידוע או שנוי במחלוקת חריפה והנחות היסוד שלה אינן מוסכמות.

איני איש חינוך. אך אני יכול לבחון בשכל הישר את תוצרי מערכת החינוך. אחרי שבעים שנות השקעה בחינוך של משרד החינוך, הרשויות המקומיות, האקדמיה, וכמובן המורות והמורים המסורים, אני בוחן את התוצרים ושואל את עצמי אם יש הצדקה לכל המאמץ האישי והכספי המושקע במערכת ומגיע למסקנה שצריך לבחון ביסודיות את הדרך ואת השיטה.