הצהרתו של הנשיא טראמפ בעניין "פתרון שתי מדינות" (בלשונו הציורית "אני אוהב את רעיון שתי המדינות") עוררה כצפוי תגובות מימין ומשמאל בסקלה שבין דאגה לשמחה לעיד אך אין מקום לדוגלים ב"פתרון" הזה לשמוח באותה מידה שלמתנגדים אין סיבה לדאוג.
הכוחות הפועלים כנגד האינטרס הישראלי בממשלים האמריקניים מאז ומתמיד היה בעיקר ה-State Department, מחלקת המדינה והבית הלבן, הממשל, כאשר למחלקת המדינה באופן מסורתי הייתה מדיניות פרו ערבית שאינה תואמת מן הסתם את האינטרס הישראלי.
כשבראש ארה"ב עומדו נשיאים כמו אובמה או קרטר התקיימה הרמוניה בין המנגנונים לגבי מדיניות החוץ הכוללת של ארה'ב במזרח התיכון שבאה לידי ביטוי בלחצים על ישראל ל"מחוות" וויתור על נכסים אסטרטגיים ללא כל תמורה מעשית אלא כדי ליצור אווירה שתאפשר להשקפתם משא-ומתן שמטרתו למסור עוד נכסים אסטרטגיים ללא תמורה.
לנשיא טראמפ לעומת זאת יש מדיניות פרו ישראלית, תואמת אינטרס ישראלי, שמתנגשת עם האג'נדה של מחלקת המדינה אך במקביל קיים הצורך לשתוף פעולה בין מנגוני הממשל והחוץ ומכאן אמירותיו "המאזנות" של טראמפ לאורך כל הקדנציה שלו על כך שישראל תאלץ לשלם מחיר משמעותי תמורת התמיכה הבלתי מסויגת של ארה'ב ותצטרך להתפשר במשא-ומתן עם הפלשתינים וכן זו שמדברת על "אהבתו" לשתי מדינות.
על בסיס הצהרת הכוונות הנ"ל גובשה תוכנית "עסקת המאה" של ממשל טראמפ.
תוכנית השלום - "עסקת המאה" ככל הנראה, תוכנית השלום של טראמפ התגבשה כרעיון על-פי מודל עסקי תוך שמירת האופציות לשפר עמדות לפנים ולאחור ואכן מה שהסתמן תחילה כאתגר כולל ו"מפת דרכים" שאמורה להמוביל להסכם שלום כולל הפכה בהדרגה להצעה שאמורה להטיב עם "הפלשתינים" בתחום הכלכלי-
הומניטרי.
התוכנית שכונתה בתקשורת "עסקת המאה" אמורה להתממש בשלבים ובראשון - "עזה תחילה" שלב שכולל פרויקטים לשיקום הרצועה ונתיב ימי ליבוא סחורות דרך קפריסין אחרי מיון ובידוק ביטחוני בנמל המוצא. התוכנית (שלא פורסמה אך עקרונותיהו דלפו או הודלפו) זכתה לתמיכת ערב הסעודית ומנגד להתנגדות נחרצת של ירדן.
בתחילת 2019 שודרגה התוכנית על-ידי צוות השלום האמריקני שכלל את ג'ייסון גרינבלט, ג'ראד קושניר(חתנו של טראמפ)והשגריר בישראל דייויד פרידמן ועיקריה הודלפו לתקשורת כדלהלן:
- חיבור תחבורתי בין עזה לאיו"ש
- חילופי שטחים שיאפשרו הקמת מדינה פלשתינית על כ 90% משטחי איו"ש.
- סיפוח גושי התנחלויות ישראליות למדינת ישראל תוך הקפאת התרחבות של התנחלויות בודדות שמחוץ לגושים ופינוי מאחזים לא חוקיים.
- חלוקת הריבונות בירושלים - הישראלית ממערב ו"בחלקים מסוימים" במזרח, הפלשתינית במזרח ירושלים ובשכונות הערביות.
- המקומות הקדושים בריבונות ישראלית ובניהול משותף של ישראל, הפלשתינים וירדן.
קושניר התייחס לתוכנית וציין שהיא כוללת פתרונות לגבולות קבע ולסוגית הריבונות וציין כי ישראל תקבל "תמורה" שתעניק לה את היכולת "לבצע את הויתורים הנדרשים".
בנאום שנשא דיוויד פרידמן בוועידת אפיא"ק שנערכה במרס 2019 ציין שעסקת המאה תשמר את שליטתה של ישראל ביהודה,שומרון,בקעת הירדן וירושלים והוסיף שממשל טראמפ מעדיף להסתכן בניסיון "לשים קץ לסכסוך שנראה אינסופי" מאשר להשאיר החלטה כזאת "לממשל שלא יבין את צרכיה של ישראל"..
"האם נוכל להשאיר זאת לממשל שלא יכיר בכך שתחת שלטונה של ישראל הפכה ירושלים לראשונה מזה אלפיים שנה לעיר דינמית ומשגשגת הפתוחה לחלוטין למתפללים מכל שלוש הדתות האברהמיות?" סיכם
פרידמן וכל המוסיף גורע.
בסוף יוני 2019 הוביל ג'ראלד קושניר סדנה כלכלית בבחריין בשתוף עם שרי אוצר של מדינות האזור וכלכלנים
בכירים במערכת הכלכלית העולמית, סדנה אליה לא הוזמנו שרי חוץ או פוליטיקאים אחרים והסדנה לא נגעה בסוגיות הקשורות למדינה פלשתינית, גבולות ופליטים.
תגובת ותגובות נגד הפלשתינים דחו את התוכנית והכריזו כי לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל היא איננה עוד מתווך הוגן בסכסוך והם מסרבים לשתף פעולה ביישום התוכנית.
בתגובה לכך הורה הנשיא טראמפ על קיצוץ מסיבי בתמיכת ארה"ב בשורת ארגוני סיוע לפלשתינים בדגש על אונרא, הארגון שהוקדם בזמנו באופן חריג ותמוה לסייע אך ורק לפליטים פלשתינים..
גם
האיחוד האירופי הגיב בשלילה לתוכנית וראשיו הודיעו שלא יקבלו תוכנית שלא תכלול את חזרת ישראל ל"קו הירוק"(לא פחות..) וכן לדעתם חלוקת ירושלים אינה אפשרית.
מה לא מה שברור מעבר להצהרות הנשיאותיות כי פתרון שכולל הקמת מדינה פלשתינית בסדר גודל כזה או אחר רע ומסוכן לישראל גם אם הוא ישים ובזה אני מפקפק. ולמה.
שתי מדינות זה אומר מדינה אחת פלשתין - יודנריין באיו'ש בראשות הרשות שתוך פרק זמן קצר תהפוך לחאמאסטן-2, מודל עזה, לאחר שאנשי הפאתח יושלכו כמיטב המסורת מהגגות ומדינה שנייה, ישראל, על תושביה המעורבים ועל המשך המאבקים הלאומניים,הדתיים וה"חברתיים" הפנימיים מלובים ונתמכי ה"עמותות", עם 'הרשימה המאוחדת' והאג'נדה של "מדינת כל אזרחיה" ושאר תומכיה ה"פלורליסטים", כלומר נוותר על הנכסים, נטפח איום חדש על הגבול המזרחי ונמשיך להתבוסס באותן הבעיות הפנימיות שמסכנות אותנו לא פחות מהחיצוניות.
בנוסף, אבו מאזן יתקשה ביותר אם בכלל לתת את חלקו בפתרון הזה כלומר להצהיר על ויתור על זכות השיבה ועל הכרתו בישראל כמדינת העם היהודי.
אבו מאזן יודע את זה ומבין שתוחלת חייו תתקצר דרמטית אם הוא חותם על ויתור כזה.
אני מניח שטראמפ מבין את המורכבות שתארתי ואמירותיו נועדו ליצור אוירה מתאימה ומרחב תמרון להמשך מדיניותו המוצהרת כלפי ישראל. בינתיים מעשיו מדברים בעד עצמם. המהפך באו"ם שמובילה ניקי היילי, הקיצוצים בתקציבי אונסקו ואונרא ושאר מסגרות "זכויות האזרח", השגרירות בירושלים, הסנקציות וביטול ההסכם עם אירן בקבלו את העמדה הישראלית - כל זה מעיד על נחישותו לשמור על ישראל כמדינה חזקה, יציבה ויצירת מציאות סביבתית שתאפשר לה את כל ההגנות הדרושות לקיומה.
בינתיים ועקב אי-היציבות הפוליטית בישראל טראפ הכריז שיפרסם את תוכניתו המלאה "אחרי הבחירות" וזה נשמע כמו "אחרי החגים" במובן המקומי..
אז מה כן
הפתרון הסביר הוא החלת החוק הישראלי על אזור C ומתן אוטונומיה מלאה (שבעצם קיימת דה פקטו) לאזור A בניהול הרשות הפלשתינית.
למהלך כזה צפויה כמובן התנגדות עזה של הרשות הפלשתינית (החמאס איננו גורם שיש ממנו ציפיות כל שהן להסדר כזה או אחר) וכמובן ל האיחוד האירופי שעתידו לוט בערפל.
אין צורך להיבהל. כולם יתרגלו כפי שהתרגלו להחלת החוק על רמת הגולן ואם ישראל בכסילותה לא תעורר את הנעשה נמצא עצמנו ריבונים על מדינה שיושבת במקומות שלהם היא זכאית היסטורית, תאולוגית, חוקית וביטחונית.
חלון ההזדמנויות למהלך כזה מתקיים כעת בקדנציה של ממשל טראמפ ויש לנצל את שעת הכושר הזאת כי החמצת ההזדמנות הזאת תהיה בכייה לדורות.
נדרשת מנהיגות עכשיו.