כותר המשנה של הספר נותן את הטון: המבוגרים הצעירים במסעם אל הגיל השלישי, הרביעי, החמישי, השישי, השביעי...
ומשלימות את התמונה ההקדשה וההקדמה: להוריי, שליוו אותי בצעדיי הראשונים, ושזכיתי ללוותם בצעדיהם האחרונים, ולילדיי האהובים, הרצף ההיסטורי שלי.
"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום יעוף..." ("ונתנה תוקף" תפילת יום הכיפורים).
טלי נתיב עירוני, מחברת הספר, באמצע שנות השישים בזמן כתיבתו, דוחה את המילה "זקנה" וכל נגזרותיה ומשאירה אותן לגילאים מתקדמים יותר. במקומן מאמצת המחברת את ביטויו של קרל גוסטב יונג "אחר-הצהריים של החיים". חמושה בנסיון חיים ומשוחררת מכבלי הורים ומורים, לא חוששת עוד משיפוטיות, ראיינה המחברת, על דרך הסרט התיעודי, מטפלים מקצועיים כמו גם אנשים אחרים, מכרים וחברים, מקבוצת גילה והוסיפה לראיונות אתם את תובנותיה שלה.
המבוגרים הצעירים של היום, הזקנים של מחר, מה עליהם לעשות כדי לא לצאת מהיקום עם תחושה של החמצה? מה משמעות חייהם בשלב זה ומי עדיין זקוק להם? רבים מרואייניה של טלי נתיב עירוני הם דור שני לניצולי שואה ולמרות נקודת פתיחה חלושה זו, הם רשמו הישגים והגיעו רחוק.
המחברת שואפת לצאת זקופה כעץ חסון ונאהבת כילדה שהייתה פעם, לא חבולה ולא מוכה. והיא רוצה לתרום לאחרים מנסיונותיה ומרגשותיה. הספר כתוב אכן מתוך אופטימיזם וספוג באהבת אדם והבנת הבריות.
מפרק לפרק
פרק א, אחרית ימיהם, מבהיר את היחס להזדקנות ההורים ועובר למגוון דוגמות. המרואיינים מייצגים גישות שונות לסוגיה הקשה של "צער גידול הורים". המחברת נוטה לחשוב שעל הילדים "להחזיר" להוריהם על שגידלו אותם ולסעוד אותם בשנותיהם האחרונות. רוב המרואיינים חשים תחושת חובה, כמוה, אך יוצאת דופן היא עדה שאחרי שיצאה לחרות מגידול הילדים אינה מרגישה חובה לעצמה להיכנס ל"עבדות שנייה".
נוגע ללב הוא סיפורה האישי של המחברת שהוריה בחרו לגור בדיור מוגן, בחירה, אגב, טובה מאוד במקרה שלהם. הפרידה מהאב, שוברת לב ככל שתהיה, מסופרת מהצד החיובי: "בביקוריי התכופים שם הייתי רואה את האור נוגה בעיניו ואת פניו הקורנות בכל פעם שראה אותי בקצה המסדרון". וכמה פסקות לאחר מכן: "הוא היה עייף מהחיים, הדיבור היה קשה עליו, אבל היה צלול, והביט בי בתודה בעיניו התכולות" (עמ' 85).
רגשות חזקים אך גם ענייני כספים וירושה נידונים בפרק, וסילוק חשבונות מסוג אחר, אלה הנוגעים ליחסי המחברת עם אימה. ובנקודה אחרונה זו מביאה טלי נתיב עירוני תובנה חשובה: "מדוע חשבתי שאם אעתיק את שיטת הריפוי של ירדנה תצלח גם דרכי עם אמי? לאלוהים פתרונים. לא נכון להעתיק מתכון. זה לא "העתק-הדבק". לא כל הורה מוכן לשיטת ה"זבנג וגמרנו" כדי להודות בשגיאות שעשה כלפי ילדיו ולתקן אותן. צריך לחשוב פעמיים ויותר לפני שנכנסים להרפתקה כזאת שממנה כל הצדדים עלולים לצאת מרוסקים. לפעמים עדיף להשאיר סודות ושקרים בתוך הלב ולתת להם לנוח על משכבם בשלום" (עמ' 82).
הפרידה מהאם, כה עדינה וקורנת, כמו זו מהאב, מרגשת לא פחות: "לפחות יצאת מכאן זקופה, מחובקת באהבה ועטופה במוזיקה שאהבת כל כך", אמרתי אל היונה שהתעופפה פתאום מן החדר וכאילו נשאה עמה אל השמים את נשמתה של אימא" (עמ' 89).
פרק ב, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, עוסק במוות וביחס אליו. לכל אחד מהמרואיינים יחס שונה אל המוות. יוספה, למשל, אומרת שחייבים לקבל את המוות. "אם לא נקבל את זה, ניכנס לפאניקה, ונבזבז את חיינו, בעיקר את הרגעים הטובים שלנו, בפחד" (עמ' 117). חכמתה של יוספה החזקה, שגדלה ללא אימא, מתחברת למשפט של גתה, העומד בראש הפרק: "לצפות למוות - חיים ללא תועלת". הפרק עשיר בנסיונות חיים ובציטוטים חשובים העוסקים בנושא. הפסיכולוגית ד"ר שולמית פרידמן, למשל, הגיבה באופן לא צפוי אחרי שבן זוגה נפטר בגיל 69: "אני לא רק פחות פוחדת מהצפוי - אני גם הרבה פחות חושבת על העתיד. אני מאמינה שאנחנו לא יכולים לשנות את העבר, אבל אנחנו יכולים להרוס את ההווה על-ידי דאגה לעתיד" (עמ' 124).
פרק ג, היום שאחרי..., מטעים את זכותו של כל מבוגר להתאבל על הוריו, גם אם נפטרו בשיבה טובה. החברה לא נותנת לגיטימציה לבטא את הכאב על אובדן הורים מבוגרים ופגישה עם אנשי מקצוע, המתמחים בנושא, פתחה דלתות בפני טלי נתיב עירוני. האבל על מות ההורים קשור גם בפרידה מתקופות שלמות בחיים, מטעמים וריחות. החלפת דעות ורגשות בסוגיה הלא קלה נותנת תמיכה למי שמרגישים חשופים ופגיעים אחרי שנותרו יתומים, גם אם מבוגרים. והאבל כרוך גם לעתים בהקלה, כן, תחושת שחרור אחרי מות ההורים וגם נקודה זו, העלולה להביא לרגשי אשמה, מלובנת היטב בפרק.
רוב המרואיינים, כמו גם מחברת הספר, מעוניינים להשאיר אחריהם חותם. יוצאת דופן שוב היא עדה שרואה בצורך לא להישכח, להותיר מורשת, יוהרה ילדותית: "באתי, הלכתי, נשכחתי, וזה בסדר מבחינתי" (עמ' 163).
פרק ד, זקנה היא איפור, מדבר על האופן הנכון להזדקן ועל יתרונות וחסרונות התהליך הבלתי הפיך, על פרישה מעבודה, יחסים עם הילדים הבוגרים שהופכים להורים, סבתאות, אחאות, רוחניות. פרק זה, המוקדש לישורת האחרונה של המרוץ, גם אם היא עדיין ארוכה, עשיר באופן מיוחד בהשגות ובתובנות שכל קורא יוכל להזדהות איתן או לדחות אותן. לדוגמה: "אין ספק, זו תקופה של חשבון נפש ואת הדברים אני מעלה על הכתב בחודשים האחרונים. הדבר שעולה במוחי מיד הוא החרטה על שלא לקחתי את החיים ביתר קלות ושלא השכלתי להתרחק ממקורות של רוע טרם שנגעו בי" (עמ' 239).
הפרק מסתיים בחיפוש הרוחניות שזמן אחר-הצהריים כה מתאים לה. ממחיש אותה דברו של של דני שגב, מורה לחכמת הקבלה ויישומיה: "משבר חרום רוחני שאדם עובר הוא ברכה במסווה, ומטרתו החזרת האיזון. המשבר הוא חלק מזעזוע שבו נשברים דפוסים קודמים ואדם עולה מדרגה, וכדי לבנות משהו חדש צריך להרוג את הישן. בתקופת הביניים, כשאדם נמצא בין השברים, הוא עלול למצוא עצמו במשבר, בסוג של מצב חרום רוחני, מה שהקבלה מכנה בשם 'הלילה האפל של הנשמה'.
משבר כזה מנפץ ידיעות בסיסיות על החיים וגורם לאדם לחפש דרכים חדשות לצאת ממנו, וזהו אחד מיתרונותיו. השלב הבא - לאסוף את עצמך מחדש ולבנות היכל אחר, בסיס חדש לצמיחה רוחנית. לא להסתפק בפירוק - אלא לאסוף את השברים בסדר אחר. כך מתחילים דרך רוחנית, ומקבלים כעין צלצול השכמה שאומר שכל זה קרה כדי לבנות סדר חדש מתוך הכאוס וההריסות של הסדר הישן" (עמ' 271-270).
פרק ה, הילדה הזאת היא אני, "זמן פציעות", מנסה לענות על השאלה כיצד לא להחמיץ את מנעמי החיים בגלל הטבעה רגשית, דהיינו, פצעי ילדות שהותכו בנו והותירו אותנו פגומים. גם כאן בא דני שגב לעזרתנו: "צריך לפרק את העיסה הזאת, לעשות לפצעי ילדות פירוק של האירוע והתגובה, ועושים זאת באמצעות דמיון מודרך. חווים מחדש ומנסים להגיב אחרת" (עמ' 280).
לא כולם מצליחים לעשות זאת. מיקי, שסבלה מהביקורתיות של אביה, מנהלת אתו דיאלוג כואב ומתנצח גם ארבעים שנה לאחר מותו. והמחברת שואלת: "עד מתי הם יהדהדו בתוכנו, ההורים האלה שלנו" (עמ' 323)?
ד"ר שולמית פרידמן נותנת כלים נבונים ומעוררי מחשבה להגעה אל התנהלות נכונה בחיים, למשל: "לא לאמץ דפוס התנהגות של ריצוי אחרים שהוא ויתור על ה"עצמי" (עמ' 329). הפסיכולוגית הוותיקה ממשיכה לפתח את הסוגיה הכאובה והשכיחה של ריצוי הורים ומטעימה את חשיבות התיקון שיש לעשות לה, מוקדם ככל האפשר, כדי לא להתמיד בהתנהגות המזיקה בחיים הבוגרים, לא לגרור את "לכלוך" הילדות כל החיים (עמ' 339-334).
פרק ו, סליחות, בוחן את סוגיית הסליחה מנקודות מבט שונות. הוא מסכם בתחילה מה נאמר עליה בתחום הדתי, הפילוסופי, הפסיכולוגי. ולאחר מכן, לפי שיטת הספר, שוטחת המחברת את עמדתה האישית ומצהירה שאין היא כפופה לאף גישה ורק היא רשאית לקבוע למי תסלח ולמי לא. ולעתים היא סולחת לאנשים אך מעדיפה להתרחק מהם כדי לא להיות שוב במצב של הצורך לסלוח. ועוד תובנה חשובה, בשולי הפרק: "אני יכולה להוסיף ולומר כי סגירת מעגלים זוכה להערכת יתר מופרזת, למדרוג גבוה מדי. כמו כל דבר בחיים, יש אנשים שמחילה לפוגע בהם וסגירת מעגל מתאימות להם, ויש כאלה שלא, אם מפני שהן יזיקו להם ואם מפני שאין להם צורך בהן. וזהו, בין היתר, עוד מסר של הספר הזה" (עמ' 347). מוטב לפרק את הכעס ולהשתחרר ממנו אבל מותר לא לסלוח. הפרק מסתיים, לעומת זאת, בשבח הסליחה העצמית.
שיחה מתגמלת על עובדות החיים והמוות
עד כאן סקירת פרקי הספר, ולסיום התרשמותי ממנו, אוסיף ואומר שהספר עוסק בדברים קשים בדרך קלה. עד כמה שאפשר, כמובן. טלי נתיב עירוני אינה מייפה את עובדות החיים והמוות אך יודעת לשוחח עליהן באופן בלתי מעיק, ולעתים קרובות אף משחרר ומתגמל. נסיונה כעורכת וכבמאית סרטים תיעודיים, הניכר במבנה המאורגן של הספר ובראיונות המעניינים שהוא כולל, תרם ללא כל ספק להצלחתה במשימה.
המחברת אינה מסתגרת בשיטה זו או אחרת, בנוסח של כת, אלא להפך, מביאה בפתיחות ובסובלנות טעימות מרוכזות וקולעות ממגוון תיאוריות ומתחומים שונים. יש בספר חזרה, הבהרה וליבון נחוצים של סוגיות ידועות יחד עם תובנות חדשות וכיווני מחשבה מקוריים. ממליצה מאוד למי שמתעניינים בתקופת גיל זו שלאחרונה, עם התארכות תוחלת החיים, יש מקום לדון בה בכל הסוגות ובכל הצורות.
