איוב קרא, שהכינוי שוטה לא יגרום לו עוול גדול, חשב כנראה ברצינות שבנימין נתניהו מינה אותו לתפקיד שר התקשורת בגלל כישוריו המיוחדים. על עלילותיו של קרא במשרד התקשורת לא נכתב עדיין הכל, אבל בכל פעם מחדש אנחנו מגלים שאצל קרא, השמיים מזמן לא הגבול. מה שנתפש בעינינו הזוי, אצל קרא נתפש הגיוני.

באמצע השבוע קרא חזר לכותרות. הוא אוהב את זה. חדשות ערוץ 13 חשף שיחה טלפונית בין ראש הממשלה נתניהו, לבין שר התקשורת שלו לשעבר, שממנה עולה שנתניהו זעם מאוד על קרא, וכנראה לא נתן בו אמון. יחסו של נתניהו לקרא בשיחה הטלפונית הבהיר לקרא - אם היה לו ספק - מה דעתו עליו, והיא לא חיובית.

קרא, שנותר פגוע מכך שלא הצליח להשתלב במקום ריאלי ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת הקרובה, כועס מאוד על נתניהו. לכן היו מי שהאמינו שקרא הוא זה שהדליף את שיחת הטלפון המוקלטת לערוץ 13, מה גם שהכתבה שהכין הכתב ספי עובדיה שפעה מחמאות אישיות מוגזמות לקרא, שלא היה העיפרון הכי מחודד על יד שולחן הממשלה.

זמן קצר אחרי שידור הכתבה, צייץ קרא בטוויטר ציוץ שהתקבל בחיוך רחב ובחוסר אמון. קרא כתב בין השאר: "הכתבה שפרסם היום ערוץ 13 ע"י הכתב ספי עובדיה היא מעשה בזוי וחמור, הגורם לפגיעה מכוונת באמונתי ובדרכי. מעצם ההאזנה על קווי הטלפון שלי ושל ראש הממשלה, נודף ריח רע ומגמתי, לפגוע בי, בראש הממשלה, בליכוד ובשלטון המחנה הלאומי ואת זה לא ארשה". קרא לא הסתפק בכך ובציוץ נוסף כתב בין השאר כי "אם לא יובהר מיד כיצד הודלפו הדברים, אפנה למשטרת ישראל לפתוח בחקירה פלילית, לגלות את המדליף מכיוון שזה חלק מפגיעה בפרטיות האסורה על-פי חוק".

בנו של ראש הממשלה יאיר נתניהו פרסם זמן קצר אחרי פרסום הכתבה ציוץ, שבו פנה ישירות לאיוב קרא, מבלי שנקב בשמו. "נשמה, לא אתה הקלטת?", שאל נתניהו הבן. יום לאחר מכן היה יאיר נתניהו חד-משמעי ונחוש הרבה יותר, וכתב בדף הפייסבוק שלו: "למי שלא מבין מי הקליט בסתר את ראש הממשלה זה איוב קרא. תודה לך על שחשפת בפני כל עם ישראל איך ראש הממשלה, נלחם כמו אריה לתת ייצוג לימין בתקשורת! באת לקלל ויצאת מברך".

איוב קרא מכחיש בתוקף שהוא זה שהקליט את השיחה והדליף אותה. לדבריו, אין בטלפון שברשותו אפשרות לבצע הקלטות. הוא התייצב ביחידת להב 433 והגיש תלונה במשטרה, כדי שהמשטרה תפתח בחקירה ותגלה מי הדליף את קלטת השיחה בינו לבין ראש הממשלה. זה לא מנע מאיוב קרא להתראיין כמה שעות קודם לכן אצל רפי רשף, ולהביע בשידור נכונות לעבור בדיקת פוליגרף פרטית במימון ערוץ 12. מאוחר יותר החליט קרא "בגלל חוסר זמן". שלא לבצע את הבדיקה, וחזר בו כנראה מהבטחתו.

לא בטוח שפנייתו של קרא ליחידת להב 433 כדי שתחקור האם הייתה האזנת סתר לשיחותיו, תביא לחקירת משטרה. למשטרה יש כמה נושאים חשובים יותר, אבל הצעד שבו נקט קרא, נועד בראש ובראשונה לנקות אותו מהחשד שהוא קשור להדלפת השיחה לחדשות ערוץ 13.

אני משוכנע שקרא בטוח בצדקתו, והוא לא יעז להגיש למשטרה תלונת שווא. גם לו היה מדובר במי שאינו איוב קרא, שמגיש תלונת שווא, הוא לא היה מסתכן, למרות שהסיכון כנראה קטן, וכמעט לא קיים.

עו"ד ד"ר בועז שנור, מומחה לדיני נזיקין ולשון הרע ומרצה במכללת "שערי משפט", אומר כי המשטרה אינה להוטה להגיש כתבי אישום בעניין של תלונות שווא, וכי בשנים האחרונות הוא לא שמע על מי שהועמדו לדין על עבירה כזו. להערכתו, אם המשטרה תחליט לחקור את התלונה ולא תמצא ביסוס לטענתו של קרא, היא תזדרז לסגור את התיק.

ערוץ 13 שפרסם את הסיפור חזר בפעם השלישית על כך שמדובר בשידור של הקלטה חוקית. המשמעות המשפטית היא שהערוץ אוחז בידיו תיעוד שאינו נכלל בחוק האזנות סתר. כדי שזה יהיה המצב החוקי, ערוץ 13 צריך היה לקבל את השיחה המוקלטת מאחד השותפים לשיחה. רק במקרה כזה לא ייחשבו ההקלטה ושידורה בטלוויזיה האזנת סתר.

עו"ד ירון לונדון ממשרד כהן, סטרשנוב, לונדון, ששירת במשטרת ישראל 23 שנים, באגף החקירות והמודיעין ובשורה של תפקידים בלהב 433, אומר כי חוק האזנות סתר הוא ברור וחד-משמעי. כל מי שביצע האזנה לשיחה שלא היה שותף לה עובר על חוק האזנות סתר. אדם שברשותו קלטת שיחה, ואשר האזין לשיחה מבלי שהיה שותף לה, ללא רשותם המפורשת של משתתפי השיחה, עבר על חוק האזנות סתר.

עו"ד פנחס פישלר, מי שהתפרסם ומוכר כמבקר הגדול של משטרת ישראל, אומר שאם שיחה טלפונית שבוצעה במכשיר טלפון שבו נעשתה פעולת "עקוב אחרי" והשיחה הוקלטה, בעל המכשיר שבאמצעותו נקלטה השיחה, עלול למצוא עצמו לכאורה במצב של עבירה על חוק האזנות סתר. מי שהשיחה נועדה בעבורו, ולא היה מודע להקלטת השיחה, יכול להגיש על כך תלונה למשטרה.

איוב קרא טוען שלא הוא זה שהדליף את השיחה לערוץ 13 ואין לו קשר להעברת החומר לערוץ. איך אני יודע בוודאות שאיוב קרא הוא לא המדליף? פשוט מאוד: צפיתי שוב ושוב בעיון בכתבה ששודרה בערוץ 13, ומצאתי בה כמה אמירות שרק אדם חסר ניסיון עיתונאי כמוני יכול לשים לב אליהן.

לא ברור לי מה הקשר בין התנהלותו של קרא במשרד התקשורת, נושא שבו עסקה הכתבה, לבין הקטע בכתבה שבו מאפשר הכתב ספי עובדיה לקרא לספר, ללא שום קשר לנושא הכתבה, על כוונתו להקים לא פחות מאשר את מרכז קרא לשלום, ומאפשר למי שנמצאים במחיצתו של קרא להלל ולשבח אותו. הבנתם את העניין? יש מרכז פרס לשלום, ויהיה מרכז קרא לשלום, שיסלול את הדרך להתקרבות עם ארצות ערב. ומי יעמוד בראשו אם לא איוב קרא?

לא ברור מה עניין שמיטה להר סיני, כשם שלא ברור מה הסיבה לכך שהכתב בחר לשלב קטע יחצ"ני בכתבה שבה הוצג קרא כאיש חזון שאינו נופל משמעון פרס.

אם כל זה לא שכנע אתכם שקרא הוא לא המקור של ערוץ 13, שטוען שיש בידיו הקלטה חוקית, הרי שהכתב עובדיה נותן לנו חיזוק נוסף כשהוא פוצח בזרם של שבחים, שאני בטוח שכאשר איוב קרא שמע אותם אמר בוודאי לעצמו: "זה לא אני, לא ידעתי שאני כזה". זה מה שחושב ספי עובדיה על איוב קרא, וזה מה שהוא אמר עליו בכתבה: "השועל הפוליטי המוכשר, עתיר הניסיון והקשרים, בסיכום ביניים מרתק של אחת התקופות המסעירות בחייו". לשמוע ולא להאמין.

כשהייתי מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, נדרשתי להכריע מעת לעת בבקשות של כתבים במערכת החדשות, שביקשו את אישורי להחמיא בשידור למקור אינפורמציה כזה או אחר. הם נימקו זאת בכך שמדובר במקור שמסר או ימסור להם חומרים בלעדיים גם בעתיד, לכן ראוי לפרגן לו בשידור.

הייתה לי תשובה מוכנה לכל מי שפנה אלי בנושא הזה. "אם תנהג כך, תשרוף במו ידיך את המקור שלך", לא טעיתי.

משה כחלון הוא נכס או נטל עבור הליכוד? ראיתי את כחלון מככב בתשדיר בחירות של הליכוד, וחשבתי שאני לא רואה טוב. משה כחלון? כן, משה כחלון. שר האוצר הכושל פותח תשדיר בחירות בשאלה רטורית: "חשבתם שנעלמנו לכם?". נעלמנו, למה בלשון רבים?

מי שנעלם בחודשים האחרונים כאילו בלעה אותו האדמה הוא שר האוצר של כולנו משה כחלון. שבועיים לפני הבחירות זוכה כחלון בתחיית מתים פוליטית מחודשת, לא סתם תחיית מתים אלא במסגרת הליכוד, שם כנראה יש מי שמאמין שהבוחרים הם בעלי זיכרון קצר או חסרי שיקול דעת, ושהם עלולים בטעות להשתכנע שמילה של כחלון שווה משהו.

כחלון פונה בתשדיר למצביעי כולנו, ומבטיח שהוא חוזר לבמה הפוליטית כשהוא חזק פי עשרה ממה שהיה בעבר. תגידו, זה אמיתי? לכחלון יש עדיין מצביעים במפלגתו הקודמת כולנו שעדיין נותנים בו אמון, למרות שבחר לפעול בניגוד לכל הבטחותיו, ובניגוד לכל מה שאמר על הליכוד. מה כחלון לא אמר על הליכוד? זוכרים איך הוא התבטא על ראש הממשלה נתניהו? זה ממש לא חשוב. בתשדיר הבחירות של הליכוד הוא בוחר להמר על הזיכרון הקצר שלנו, ולספר לנו ברצינות שהוא חזר הביתה. הביתה לאן? למפלגה שרק לפני כמה חודשים הוא התחייב שלא יחזור אליה לעולם.

נכון שהפוליטיקה היא אומנות הבלתי אפשרי, אבל כחלון מתנהל בציניות ובעליבות. חבריו החדשים-ישנים בליכוד רואים בו שר כושל ללא ערך אלקטורלי, וזועמים על המקום שראש הממשלה בחר לשבץ אותו ברשימה לכנסת.

גם להם ברור שהצעד שבו נקט כחלון הוא בגידה נטו בבוחריו תמורת כיסא, ולכן ספק גדול מאוד אם מישהו מתומכיו הקודמים יצביע עבורו.

כחלון מאושר. לו הוא היה צריך להתמודד היום על מקום בכנסת, לא רק שהוא לא היה עובר את אחוז החסימה הוא לא היה מתקרב אליו. השבוע נשמע כחלון משיח את ליבו באוזניו של אחד מבעלי העסקים בשדרות, שהתלונן באוזניו על כך שלא פעם הוא שוחח עם היועץ המשפטי של האוצר ומצא בו איש יהיר. על כך השיב לו כחלון" "עזוב, אתה רוצה לשמוע? 98% מההנחיות שלי לא מקוימות, בגלל זה אני מתפטר".

אי-אפשר שלא להתעודד מהחלטתו של כחלון, שהצליח סוף-סוף להבין ששר אוצר הוא לא, וייתכן שבקרוב מאוד נהיה עדים לצעד שיציל את הכלכלה הישראלית, כשכחלון יחליט להתחשב באזרחי ישראל וישים את המפתחות.

העובדה שהדברים נאמרו בקולו של כחלון וגם שודרו בגלי צה"ל ובערוץ 13, לא מנעה מכחלון להזדרז להכחיש את הדברים, ולהזדרז להצהיר שהם נאמרו בהומור, מה שמלמד בעיקר על אמינותו האישית של שר האוצר.

מה שהפריע לי במיוחד הוא האמירה של כחלון ש"תשעים ושמונה אחוזים מההנחיות שלי לא מקוימות בגלל זה אני מתפטר". לשמוע ולא להאמין. לשר האוצר יש חוט שידרה או אדרה של דג?

את המפולת הכלכלית שייצר כחלון והבור התקציבי שהוא אחראי לו ישירות, נשלם כולנו אחרי הבחירות, באמצעות מיסים חדשים שיוטלו עלינו. מדובר בשכר לימוד יקר מאוד שאזרחי ישראל ייאלצו לשלם על התנהלות חובבנית של שר אוצר כושל. האמירה החמורה של כחלון, לפיה במשרד שהוא אחראי לו לא מבצעים את מדיניותו, מעידה שכחלון לא רק לא-מנהיג, אלא גם שר חסר יכולת ניהול בסיסית. האנשים שהוא ממנה לתפקידים ביצועיים, כדי שיבצעו את מדיניותו לא סופרים אותו.

הנהלת משרד האוצר היא פרי המינויים של כחלון. כאשר במרבית המקרים מי שאיתר את מרבית המועמדים לתפקידים בכירים באוצר, הוא לא אחר מאשר שי באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר, איש אמונו ויד ימינו של כחלון, כך שממש לא ברור מדוע כחלון בוחר לגלגל את הכדור למגרשם של אחרים. אולי כדאי שמי שיעמוד בראש הליכוד, אם הליכוד יקים גם את הממשלה הבאה, יידע שהוא ממנה שר בובה, אם הוא יחליט למנות את כחלון לשר בממשלה החדשה.

משה כחלון מעיד בעצמו שהוא כזה. שלא נאמין לו?

איווט ליברמן לא מאמין לבני גנץ. השינוי בקמפיין של כחול לבן הדליק אצלו נורות אדומות. ליברמן לא מסתיר את דעתו על כך שכחול לבן החליטו לשנות כיוון, ולהבטיח ממשלה "חילונית לאומית" בלי החרדים והחרד"לים.

אין לליברמן ספק. כחול לבן מנסה ללכת בדרכה של ישראל ביתנו, ולהערכתו בני גנץ יושב-ראש כחול לבן מתואם עם ליצמן וגפני, שמנסים להחליש את מפלגתו. ליברמן אינו פוסל איש, גם לא את נתניהו. עד שאין בעניינו של נתניהו פסק דין חלוט, אין לו שום בעיה שנתניהו ימשיך לתפקד, כיוון שיש משמעות בעיניו לחזקת החפות. ליברמן נחוש בדעתו שלא לשבת בקואליציה עם חרדים, למרות שעשה זאת בעבר עד שהם פגעו לטענתו בסטטוס-קוו.

קצת יותר משבוע לבחירות, מערכת הבחירות מתחממת, והמפלגות מבקשות לחדד מסרים. בעידן שבו כבר איש לא קורא את מצעי המפלגות תופסת תאוצה טכניקה של כיפופי ידיים ושתיית קולות. ליברמן, שמאמין שגם הפעם הוא ימשיך להיות לשון המאזניים, מתכוון לנתק את הטלפון כבר במוצאי יום הבחירות וללכת לישון מבלי לדאוג. מבחינתו לא חשובה התוצאה. הוא מאמין שבלעדיו לא תקום שום ממשלה.

אהוד ברק בן חמש וחצי. קיבוצניק ממשמר השרון, ספטמבר 1947, שנה לפני שהוקמה המדינה, עושה צעדי מנהיגות ראשונים בדרכו לבית הספר. ברק, או בשם הילדות שלו ברוג, היה הילד הכי קטן בכיתה. בתמונה הוא נראה אוחז בידה של המטפלת בינה, בדרכו ליום הלימודים הראשון שאותו הוא לא שוכח עד היום.

"כשאספו אותנו שמו לנו על החזה לב, שעליו כתוב שלום כיתה א' הסתכלתי סביב והבנתי שמתחיל שלב חדש. מסקרן. כי ידעתי כבר לקרוא אבל מעולם לא הייתי בכיתה. עצוב, כי פתאום התגעגעתי לגן, כששרנו יחד 'חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים', והגענו למילים 'שלום נבחן שלום לקיק שלום יונה צחורה' עלתה בעיני דמעה. בינה המטפלת העירה אותי מהרהורי, אהוד בוא, אחזה בידי, הייתי הקטן בחבורה, והובילה אותנו בטור שם תפסה אותנו המצלמה וכל השאר היסטוריה".

מאז שבינה המטפלת מקיבוץ משמר השרון הובילה את אהוד ברוג ביומו הראשון בכיתה א' התחלפו היוצרות, וברק - הקצין המעוטר ביותר בצה"ל - הוביל אלפי לוחמים. במהלך שירותו הצבאי הוענקו לברק מספר רב של עיטורים. הוא קיבל את אות המופת, וארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל. בנוסף לכך עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל, באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית.

בכל שנה שנפתחת שנת הלימודים, נזכר ברק ביום הלימודים הראשון שלו, בקיבוץ שבעמק חפר, וגם בשירים שאפיינו את אותה תקופה. השיר "חמש שנים על מיכאל", שנכתב על-ידי יצחק קצנלסון, היה להיט באותם ימים. הוא נכתב במקור בגן הילדים של לודז' שבפולין, ושרו אותו בכל הפזורה היהודית, וכמובן גם בישוב המתחדש בארץ ישראל.