תוצאות הבחירות מפורשות על-ידי רוב הפרשנים כשוויון בין הגושים וזו טעות הנובעת מאי הבנה או במזיד. אין שוויון ותוצאות הבחירות הן הכרעה מובהקת המגדירה באופן ברור מספר גושים, אליהם צריך להתרגל והם חלק מהפילוג בעם.
גוש אחד הינו גוש מרכז ימין חרדים הכולל את מפלגות הליכוד, ימינה,
ש"ס ו
יהדות התורה. גוש שני הינו מפלגות המרכז שמאל וכולל את כחול לבן, המחנה הדמוקרטי ומפלגת העבודה. גוש שלישי הינו גוש הבלתי מזדהים וכולל הפעם את
ישראל ביתנו. והגוש הרביעי הינו הגוש הערבי.
תוצאות הבחירות מראות על ניצחון מוחץ בציבור היהודי לגוש הראשון. ניצחון זה מצביע על כך שמרבית הציבור היהודי רוצה בבנימין נתניהו כראש ה
ממשלה. התוצאה מצביעה בעקיפין, אולי, גם על אי-אמון שרוכש רוב הציבור היהודי למערכות אכיפת החוק, למשטרה, לפרקליטות, ליועץ המשפטי ולמערכת המשפט. למרות תיקים תלויים ועומדים, למרות כתבי אישום הממתינים ל
שימוע, רוב מוחלט של הציבור היהודי - התעלם מכך ובחר ותומך בבנימין נתניהו כמועמדו לראשות הממשלה.
אין ספק שזהו תמרור אזהרה אדום לכל מערכת האכיפה. כיצד ייתכן שלאחר מספר שנים של דמוניזציה של נתניהו - עדיין מרבית הציבור היהודי רואה בו כמועמד מוביל וראוי להוביל את המדינה מול אתגריה. מצביעי נתניהו והרשימות התומכות בו - רוצות את נתניהו. ההצבעה עבורו הייתה בגישה חיובית כלומר הצבעת תמיכה.
מנגד, הגוש השני בהובלת כחול לבן הינו גוש שמרבית מצביעיו הצביעו "נגד". לא בעד גנץ ולא בעד הרביעיה אלא נגד נתניהו, נגד החרדים, נגד הדתה, נגד התנחלויות נגד ונגד ונגד. כלום לא בעד. מרבית המצביעים לא ראו בגנץ - לפיד צמד ראוי להוביל את המדינה. הם ראו בנתניהו ושותפיו לא ראויים. זו הייתה הצבעת מחאה ואולי הצבעה המונעת משנאה, ולא הצבעה הנובעת מהערכה למובילי הגוש. בוודאי לא הייתה כאן תמיכה לרוטציה בראשות הממשלה בין גנץ ללפיד, ולמרות שמסקנתי איננה אמפירית, מרבית התומכים אותם שאלתי אמרו לי (מתוך אמונה בלתי מבוססת) שלא תהיה רוטציה.
מי שעלול להפסיד הפעם את מערכת הבחירות הינו
אביגדור ליברמן. בעוד שבסיבוב הקודם הוא יכול היה לזכות במרבית המלכות, הרי שאם הפעם ישמור על עמדתו הניטרלית כביכול, הוא יבזבז את הפוטנציאל העצום שקיבל. ליברמן לא יכול לתמוך בגנץ ביחד עם הערבים ואם יעשה זאת הוא יטיל קלון על כל ההצהרות והעמדות הפוליטיות של פוליטיקאים בישראל. ליברמן יכול לתמוך רק בממשלה בהובלת הליכוד ואז הוא יהיה המנצח הגדול, או לשבת על הגדר, לדבוק באחדות ואז הוא יהיה מיותר.
במקרה כזה, דווקא
עמיר פרץ יכול לנצח בבחירות. אם ישכיל להבין בחושיו הפוליטיים המחודדים, כי מפלגת העבודה כנראה מסיימת שליחותה ההיסטורית, הוא יכול לחבור לליכוד ולימין לדרוש כל תיק (ואולי יותר) חברתי שיחפוץ, להוביל את האג'נדה החברתית שהוא ואורלי לוי מובילים ולהיות המנצח הגדול של הבחירות. נכון שיצטרך לתת הסבר על הורדת השפם ולספוג כמה מאמרים משמיצים - אך יוכל בענק לממש את תפיסת עולמו ומדיניותו - כי יקבל מנתניהו כל מה שיבקש.
אם עמיר פרץ ישכיל לממש את העוצמה שקיבל, יכולה לקום ממשלה בה ישותפו כוחות המרכז ימין חרדים ביחד עם כוח מאזן, בעל עוצמה שקולה לכל היתר, כמעט זכות וטו, של עמיר פרץ וזו יכולה להיות בשורה חדשה לישראל. אם אכן תרחיש זה יקרה, יכול להיות שבהמשך גם ליברמן יצטרף וגם כחול לבן או חלקים ממנה יצטרפו.
מסקנה: עמיר פרץ ואורלי לוי יכולים היום להוביל שינוי אדיר ומהפכני בפוליטיקה הישראלית, להוביל מהפך חברתי ולהביא ליציבות שלטונית לטווח ארוך ולביסוס ממשלה שתתרחב ותייצג את מרבית הציבור היהודי.
ועוד תובנה חשובה: נדרשת חשיבה מעמיקה לשינוי שיטת הבחירות והממשל - כי כיום העוצמה ניתנת בידי המיעוט והרשימה המנצחת היא זו המשלימה את הרוב ל 61 - גם אם זו רשימה קטנה.
