ביום שני האחרון נועדו
בני גנץ ו
בנימין נתניהו בארבע עיניים, לאחר שנשיא המדינה כפה עליהם הר כגיגית. התערבותו עזרה בעיקר לגנץ לרדת מהעץ הגבוה של 'רק לא ביבי', עליו טיפס בסיוע חברים, וממנו לא היה מסוגל לרדת בכוחות עצמו. עכשיו הוא עשה זאת, כאשר נשיא המדינה מספק לו סולם בצורת היתר מדרבנן...
אבל בל נשלה את עצמנו. הסיפור רחוק מלהסתיים. עדיין אין 'הפי אנד'. המו"מ בין שתי הסיעות הגדולות בכנסת יידע הרבה עליות ומורדות. על פתחי שני העומדים בראש, גנץ ונתניהו, צובאים ראשי הסיעות הקטנות המבקשים, לחוד וביחד, זכות קיום ב
ממשלה העתידית כלומר תיקים ראויים וסמכויות ביצוע.
לכל אחד מהקודקודים אבן ריחיים על צווארו. לבני גנץ - התחייבותו לרוטציה עם לפיד. לא ברור איך ישתחרר ממנה. גם דו-שיח של חרשים, עם הסיעות הערביות המתכחשות, בבסיס מצען, לקיומה של ישראל כמדינה יהודית. שיח זה מצא את ביטויו בהמלצתן, החלקית בלבד (מחוץ לבלד) לנשיא, על גנץ כמרכיב הממשלה הבאה.
לנתניהו - אבן ריחיים כבדה לא פחות: היחס שגילה לשותפיו האפשריים. בראש ובראשונה לסיעת ימינה. שלא כדרכו כאדם מחושב, פעל רה"מ, בניגוד לאינטרסים שלו עצמו, "שתה" מהם קולות, וביצע בכך מהלך שגרם לו נזק רב בחשבון הסופי.
הליכוד הגיע לבחירות האחרונות מקרטע, מצולק ופצוע. בבחירות באפריל עמד מספר המנדטים שלו ושל כולנו (כחלון), על 42 חכי"ם. ואילו את הבחירות האחרונות הוא צלח בצליעה קשה כשהוא מאבד 10(!) מנדטים. כבר אמרנו שלליכוד תופעת לוואי הכלולה ב-די. אן. איי. שלו, תכונה המלווה אותו כספחת: כשהוא מפוצל, מספר המנדטים להם הוא זוכה תמיד, גבוה מסכום המנדטים שלו כשָלֵם (ע"ע הליכוד - ליברמן בעבר). השלם קטן מסכום חלקיו... כך קרה גם הפעם לאחר שכולנו/כחלון, על סף מחיקתו מהמפה הפוליטית (בגין אחוז החסימה - 3.75%), חזר והיה לחלק מהליכוד. והנה הליכוד + כחלון (בפנים), הנם פחות מהליכוד + כולנו כשהם פרודים... עובדה.
אלא שבבחירות האחרונות נפל עוד חידוש: הציבור הסיק מסקנות לנוכח המסע הביזארי שעשו שתי המפלגות. ההצבעה המפתיעה בגודלה לרשימתו של גנץ, איננה נובעת משכנוע אידיאולוגי כלשהו. איזו אידיאולוגיה בדיוק יש לרשימה שחרתה על דגלה את הסיסמה: 'רק לא ביבי'?
כל הקמפיין של גנץ ושותפיו, במיוחד לפיד, נסב סביב התקפות בלתי פוסקות על נתניהו משל הוא שק אגרוף. קו זה נתמך בעוז על-ידי התקשורת וגם על-ידי פעילות ציבורית נמרצת, שבתקופות מסוימות התמקדה סביב מקום מגוריו של היועמ"ש ובמקום בו הוא נוהג להתפלל. גנץ קטף את פירותיו של מסע מחאה זה מבלי שמבצעיו (רובם יוצאי חלציה של העבודה ז"ל) כיוונו לכך. גנץ, כמותם הוא בבחינת פוליטיקאי אנטי פוליטי. איש ציבור מזן חדש. הוא ואנשיו יאמרו לך מה 'לא' ויתקשו מאוד לומר לך מה 'כן'. ההישג שלו נובע מהעובדה כי חלק מהמצביעים למען רשימתו הצביעו הצבעת מחאה וחיפשו מסלול פוליטי להטביע בו את כעסם (על מה?) ואת מחאתם.
ואכן אם תשאלו, מחאה על מה? התשובה תהיה מורכבת יותר מן השאלה. חלק קטן מהמצביעים ראו בה נתיב נכון להבעת כעסם, דוגמת הפגנות פתח-תקווה של
אלדד יניב, שהתמקדו בתיקיו המשפטיים של נתניהו. חלק אחר, הלוא הם פליטי העבודה-
המחנה הציוני, לדורותיהם, שעברו לגנץ. אלה מצאו בה, כאמור, סוג של מסלול מחאה אזרחי אנטי אידיאולוגי, עונש ל
מפלגת-האם על זניחת האתוס הציוני, קו מחשבה ופעולה, בו מחזיק הליכוד בעוז, אך מפלגת העבודה זנחה אותו מזמן, עוד לפני ייסוד המחנה הציוני המזויף.
אישור לניתוח זה ניתן למצוא במצבה האומלל של 'העבודה'. מפלגה זו הייתה ספוגה בעבר אידיאולוגיה, עד לשורשי שערותיה. עכשיו נקלעה אל סף מחיקה מהמפה הפוליטית. יש להניח שללא השתיקים והטריקים של אמיר פרץ, כגילוח פומבי של שפמו המיתולוגי, ספק אם הייתה עוברת את אחוז החסימה. גם כאן באה לדי ביטוי הצבעת מחאה של כועסים. הם עברו לכחול לבן. נדידת בוחרים זו פגעה אנושות בעבודה.
הנה כי כן התקבצו המוחים/כועסים באוהלו של גנץ. ומה עכשיו? ישראל הייתה ונשארה על פרשת דרכים פוליטית. המצב ההזוי הזה מאפשר לקבוע עובדה נחרצת אחת: הציבור איננו רוצה בסיבוב בחירות שלישי.
ברור לכולנו כי מצב כזה, אם ייווצר חלילה, יהא הרה-אסון. ישראל תשותק לעוד חצי שנה/שנה לפחות. יוזמות מדיניות חשובות מאוד לעתיד ישראל, יפגעו ואולי אף יופסקו לחלוטין, ביניהן גם כאלה שהחלו להתפתח ולשאת פירות בשנה האחרונה. די אם נזכור את סיפוח הבקעה. מהלך שלו חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, אותו רק נתניהו מסוגל לבצע, כשהוא מלווה בשתיקה רבת משמעות של הממשל האמריקני. אבל השיתוק יתבטא לא רק בתחום המדיני אלא גם בתחום הביטחוני. הוא יהיה כלול גם בהעדר יכולת פעולה מול החמאס ועושי דברו, וחשוב מכל, שיתוק כזה "יבשר" העמקת הקרע והשנאה בחברה הישראלית.
ומעבר לכל אלה שאלת השאלות: האם לאחר בחירות נוספות ישתנה המצב הפוליטי/ציבורי בישראל? בהנחה כי נישאר באותו מבוי סתום, מה אז? את האסון הזה על כחול לבן והליכוד למנוע, בכל האמצעים העומדים לרשותן כולל ויתור על 'אגואים' ואינטרסים אישיים.
לבלום שפיכות הדמים במגזר הערבי
ששה מקרי רצח וארבע פציעות קשות, חלקן מסכנות חיים, ארעו במגזר הערבי, בעשרת הימים האחרונים (נכתב ביום ג' השבוע). רובם מקורם בחיסול חשבונות (כולל רצח לא מכוון, של אישה באירוע משפחתי). מנהיגי המגזר מודאגים מאד. בצדק. רבים סבורים כי גורמי החוק במדינה אינם פועלים כראוי ואינם עושים את הנחוץ כדי לעצור את שפיכות הדמים.
הדרך שעל המדינה ללכת בה, לתיקון המצב, ארוכה יותר מזו הנגלית לעין. תחילתה בפעולה נמרצת נגד הפריצות האין-סופיות למחנות צה"ל. גניבת נשקים שם, נעשית לאור יום אך בעיקר בלילות. הנשק הנגנב בעזרת פורצים על טרקטורונים, מוצא אחר כך את דרכו לאותם "צרכנים", העושים בו שימוש מדמם, שאנו קוראים עליו כמעט מדי יום ביומו בעתוני הבוקר.
תחינתם של מנהיגי המגזר שפנו לממשלה בבקשה לפתרון, ראוי שתענה בהתייחסות מהירה ויסודית. יש לבנות תוכנית מקיפה לביעור הנגע, כראוי לחומרת המצב. ויפה שעה אחת קודם.
otmoti@netvision.net.il
