א) ליברמן חצה סופית את הקווים לגוש הרשימות הערביות. הוא נקט באותו תרגיל שבו ערקו כמה מהימין לשמאל, בהסכמי אוסלו, שבמקום להצביע נגדם נמנעו מלהצביע ובכך סללו את הדרך בקולות השמאל לאשור ההסכמים הנוראים ולהקמת הרשות הפלשתינית. תוך נאום מתלהם נגד הנבחרים הערבים לכנסת, חברי
ישראל ביתנו הגישו לרשימה המשותפת בהימנעותם, את היכולת לקבוע בהמלצתם מי יהיה ראש ה
ממשלה ואת היחס לחוק הלאום שכעת נמצא בסכנת ביטול. אם ליברמן היה מתנגד באמת לגוש השמאל-הרשימה משותפת הערבית היה מצביע נגד גוש השמאל-ערבים, ולא מאפשר בכך ל
אחמד טיבי להשתתף בדיוני ועדת חו"ב, דבר שהיה בחזקת טאבו בכנסת. כך על-פי
אהוד ברק בראיון טלוויזיוני. או לקבל הבטחה לביטול חוק קמיניץ, הריסת 15 אלף מבנים בלתי חוקיים שנבנו במגזר הערבי.
ב) מה גורם לליברמן להיות בטוח שהתקשורת לא תעשה עמו חשבון על עריקתו? הרי
אבי גבאי שרק החל במגעים עם הימין, חטף מאותה תקשורת, עד שהודח מראשות מפלגת העבודה. הידיעה שהוא, ליברמן, נמצא בצד הנכון של התקשורת. ליברמן הפך ליקיר התקשורת הישראלית, מאז אובחן כמי שמתכוון להפיל ראש ממשלה של הימין. בחצרות השמאל וברשתות הטלוויזיה הסתובב השבוע - כטווס. המשוואה פשוטה ככל שהיא מחרידה. להיות בימין פירושו לחטוף חקירות, כתבות מכפישות. במעבר לשמאל החיים הטובים מתחילים. אפשר ליהנות מ"איתרוג" וממחיקת העבר. ממש עונת ה"סליחות". אם ב-2015 ליברמן תקף 11 עיתונאים, עם שמותיהם, שלטענתו ביצעו נגדו ציד מכשפות באמצעות אמצעי התקשורת. והם השיבו לו בחריפות, הרי כל זה נמחק מרגע חציית הקווים ושקט מופלא השתרר לאורך הקווים. כך איפה זורע השמאל את החשש בכל פוליטיקאי מהימין. יש כאלה, שלא מהססים להיאבק גם אם ישלמו את המחיר הפוליטי והאישי כשהתקשורת תוקיע אותם. נתניהו למשל.
ג) בקרוב ייעשה ניסיון להעלים את הערבים מגוש השמאל. לא את נוכחותם המעשית אלא התקשורתית. מאחר שלשמאל אין אפשרות להקים ממשלה מבוססת על רוב יהודי. הרי שבניגוד לעבר שבו היה שוויון בין גוש הימין לגוש השמאל, את התיקו עם הימין אפשר לשבור הפעם רק בצירוף הסיעות הערביות. מאידך-גיסא, לשמאל ברור שממשלה הנשענת על הסיעות הערביות לא תהיה לגיטימית בעיני רוב הציבור היהודי. אז "מגיירים" אותן. למשל בעזרת כותרות מתוחכמות כמו שהופיעה ברוב כלי התקשורת: "לגוש המרכז שמאל-59 מנדטים לעומת 53 לגוש הימין-חרדים". בעודם מזכירים את הימין כ"גוש הימין+ "חרדים", בסיקור הנעשה בשמאל ה"ערבים" הועלמו. רק ה'שמאל' מוזכר. למרות שאת 13 המנדטים שלהם, הערבים תרמו. אם הייתי
איימן עודה הייתי נעלב אבל גם הוא מבין את צרכי השעה. וצרכי השעה מחייבים את שתוף הפעולה עם ליברמן שמשתף פעולה עם הרשימות הערביות. ומקיים בכך את דברי פרס "שלום עושים הרי עם אויבים..".
