היסטוריה ואנושיות, פשטות ומיתוס

יעקב פפיאשווילי מוכּר לנו מיצירות קודמות, שיש בהן שילוב של היסטוריה ואנושיות, גבורה ומיתולוגיה. ביצירותיו יודע המחבר להעניק ממדים של סמל לתופעות בחיי עמים ובחיי בני אנוש. שם הספר מעיד על שילוב בין יסודות מנוגדים, בין קודש לחול. קחו, למשל את הווידוי הזה, המעניק ארוֹמה עמוקה לתופעות פשוטות, ובהֶמשך הוא מגביה כל זאת לממדים מיתולוגיים. "את האגדה הזאת סיפר לי אופה אחד משובי. לאמיתו של דבר, ניחוח לחם האפוי בשובי, משך אותי אז יותר ממיתולוגיה, אך הסיפור נראה לי כל כך אמיתי, שאני זוכר אותו היטב".

מצד אחד לפנינו מספר עד, אבל במהלך העלילה אנו חשים שיש מספר יודע כול, המושך בחוטי העלילה, מעין היסטוריון הכותב היסטוריה שיש בה רבדים מיתולוגיים.

"בית הכנסת בהרי גרוזיה והמצנאט הגדול", ספר מציג אֶפּוס סוער: הסיפור קושר בין דמויות ויודע לסחוף אותנו לתוך זירה סוערת: לפנינו דמויות משנה צבעוניות המאירות את הדמויות המרכזיות, והסופר בכישרונו הרב טווה את כל פקעת החוטים הזאת כדי להפוך אותה לרקמה חדשה: כל זה הופך למבוך שמוכּר בסיפורים עתיקים. ואם לא די בכך, הפשטות נמזגת למיתוס: הסופר שואב את סיפור פרומתיאוס מן הטרגדיה היוונית ומוטיבים עתיקים מתחברים לעולם חדש: כל זה נותן פירוש לסיפורי המציאות של ההווה. הידע הנרחב של הסופר בתרבות האנושית קושר בין תרבויות ובין מיתולוגיות של עמים שונים.

הנה למשל, אנו מוצאים דרך הסיפור קווים משיקים בין פרומתיאוס לבין גיבורים של מיתוסים גרוזיניים. מכאן הסיפור מוביל לציפיות גאולה, לתקווה שהעם הסובל 'ישבור את השלשלאות'. זה מאיר את מאבקו של האדם למימוש חלומותיו.

בפתח הספר מביא המחבר מוטו שנותן משמעות לכל המסופר:

"גְּנָזַי רַבִּים מֵחֵקֶר, לֹא יִשְׁקֹל אָדָם בְּלֶבֶט;

תֵּן רְכוּשׁ לְבֵן הָעֹנִי וְהוֹצֵא חָפְשִׁי כָּל עֶבֶד,

הַעֲשֵר יָתוֹם גּוֹוֵעַ, הָאִשָּׁה הַנֶּעֶלֶבֶת:

אֲבֹרַךְ כִּי תִּזְכְּרֵנִי הָרָוָה וְהַנִּשׁלֶוֶת".

המוטו לקוח מתוך הספר 'עוטה עור הנמר' של שותא רוסטווילי.

דיאלוג בין העלילה להיסטוריה

הסופר יודע לשלב בין קטעי העלילות ואנו מקבלים בצורה מבריקה דיאלוג בין קטעי שירה וספרות, וכל המסכת המיוחדת הזו נותנת לפרוזה של יעקב פפיאשווילי גוונים של נופך היסטוריוסופי: הנה לדוגמה - הרעיונות והשירים בנושא אהבת המולדת והיחס לערים זרות - כל אלה מעמידים את המסופּר במֶתח בין חול לקודש, בין התמסרות לערכים לאומיים לבין תשוקה לפּלאים ולנפלאות של ארצות זרות. פפיאשווילי יודע להוסיף מתח בין עֲרכים, בין דמויות בעלילה, בין סיפורים אנושיים שונים. הדיאלוג הזה בין משמעויות אמתיות פשוטות לבין משמעויות גבוהות מעניק ליצירה אופקים רחבים וטלטלה בלתי פוסקת. ראינו זאת כבר ביצירות קודמות שלו, וכאשר כתב בעבר - 'קם לתחייה עם מאֶפרו' - ראינו מיד את החיים של הפרט בתוך תהליכים עולמיים.

כתיבתו של פפיאשווילי משלבת בין מדיות שונות: יש בכתיבה שלו קוקטייל של ז'אנרים: ביוגרפיה, נובלה, מסה היסטורית, וכמובן, רומן רב עלילות. אם נראה את היצירה החדשה של יעקב פפיאשוילי מנקודת מבט זו, נכיר בחדשנות שיש בעצם ההצגה של הדברים: לפנינו מתודה חדשה של סיפור סיפורים: הכל בתנועה, הדמויות והמקומות בקרוסלה בלתי נפסקת, חוט הסיפור מעוות כמו פרבולה. לא משנה איזה ז'אנר אתה לוקח, בין אם זה ביוגרפיה, מסה תיעודית או משל היסטורי, אגדה, מיתולוגיה או סוג אחר של כתיבה המסעירה את הנפש.

כיצד משלב המחבר קודש וחול? שימו לב, הנושא הוא בית הכנסת, שנבנה בהרי גרוזיה, בייחוד בראצ'ה, בכפר אוני, הודות להשקעת ההון הגדולה של האישיות הידועה של איש העסקים והמצנאט הגדול אלפרד נובל בשנים 1890-1895.

ספרו החדש של יעקב פפיאשוילי מתחיל באפיזודה של חגיגת יובל ה-100 של בית הכנסת אוני, וכאשר אנו קוראים את העלילה עד תומה, אנו מרגישים חבטה והתפכחות: הקריאה מחזירה אותנו להתחלה - לבית הכנסת ולכל הנופך של הקדושה הכרוך בו, לתפארת ולגדולה של המקום. הפרקים שכבר קראנו שוב משכנעים אותנו באמיתיות של הפסוק של שותא רוסתוולי, אשר מהלך כמכתם קסמים - כמו לייטמוטיב, נוגע בכל פרט בעלילה.

המחבר אמון על כתיבה שפורצת את המקומי והעכשווי, הוא יודע לפרוש כנפיים בכל יצירותיו: גם כאן שב המחבר לשאיפה שלו להיות עֵד לתהליכים לאומיים שעברו על עמו, על קהילתו, להיות הצופה לבית ישראל שמביט מעל ומנסה לרדת למעמקי ההיסטוריה. כמו ביצירות קודמות שלו - עוף החול קם בדפים רוטטים של סיפורים סוחפים, חלומות שכמו כבו ונעלמו קמים לחיים.

יעקב פפיאשווילי יודע ללכת לפני המחנה, לחוש הלכי רוח של תקופה, של רבים, להקים את ההיסטוריה מחדש באמצעות הפרוזה הנושמת שלו. ניחוח המאפה, שנראה כל כך אמיתי הופך להיות לסוד חיים, מוטיב שמזכיר את 'עוגיות מדלן' של פרוסט.

הקוראים נסחפים אחר רֶצף האירועים הסוער בספרו החדש ויש רטט על הבמה: מרגישים את הדרמה העולמית, את החוויה האנושית הרוטטת. הסופר יודע לטוות חוטי עלילה בקצב מהיר של מתח ותהפוכות. התחושה היא שיש ממד רוחני נשגב מעבר לכל הדברים, לפנינו אנושות רוטטת עומדת בשער.