לפני כניסת החג ספגתי שתי "מהלומות" שהעיבו על מצב הרוח. בסופו של דבר התגברתי אלא שהכאב עדיין שם, לא מרפה. מדובר בשיחות עם קרובת משפחה ועם חבר קרוב (שתי המשפחות חילוניות) ובהן התברר שילדיהם הבוגרים לא יהיו בארץ בחג וכי מצאו לנכון לטוס לניכר על-מנת לטייל ולראות עולם. קרובת המשפחה תירצה העניין בכך ש"רק בחגים" יכולה בתה להתפנות מעבודתה התובענית" והחבר פשוט ספר ש"שלושת ילדי נמצאים בשלוש יבשות שונות". נוכח תמיהתי לגבי העיתוי השיב "מבחינתי מה שחשוב הוא שכל אחד יעשה מה שטוב לו".
על-פי המתפרסם מנתונים רשמיים, אלה שהוזכרו לעיל אינם תופעה חריגה. מתברר שרבבות מנצלים את תקופת החגים על-מנת "להתחפף" מכאן למחוזות אחרים, רחוקים ממשפחותיהם, רחוקים מעמם וככל הנראה וממילא, רחוקים ממורשתם. למען הסר ספק, אינני מנסה להטיף או להחזיר רחוקים בתשובה רחמנא ליצלן. אני רק משתף אתכם בתופעה שהיא בעיני קשה, שכן הביטוי "רחוקים" הנזכר לעיל הוא תרתי משמע ואין המדובר בגאוגרפיה בלבד...
אתעכב לרגע על החבר הקרוב. איש טוב, בן לניצולי שואה ובעצמו אח שכול, בעל מידות טובות. אדם שהניצוץ היהודי טבוע בו ואפילו שטיפת המוח התקשורתית על אודות הדתה, "מדינת הלכה" וכיוצא באלה אינם מצליחים לכבותו. אלא שבעוד הניצוץ קיים הרי שהסביבה בה הוא חי מנוכרת ליהדות, כך גם החברה בה הוא חי, שכניו, מכריו, חבריו לעבודה - כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל מתרחקים. לאט אבל בטוח (אם ניתן להתבטא כך בהקשר עצוב זה).
"מה שטוב לו"
שאלתי פעם את אותו החבר, החרד מפני החרדים והחושש ממצב בו המדינה תהפוך למדינת הלכה שאז "לא יוכל לחיות בה", "האם חשוב לך נצח ישראל"? "האם בעיניך זהו ערך אותו יש לקיים ואליו יש לשאוף"? תשובתו הייתה חיובית, ללא כל היסוס. הוספתי להקשות "האם לדעתך, אם תהיה נגיסה רפורמית וליברלית מתמדת בציוויי ההלכה - נצח ישראל יישמר? האם היינו מחזיקים מעמד אלפי שנים אלמלא שמרו אבותינו באדיקות על מורשתם"? עצר החבר לרגע על-מנת לחשוב והשיב בשלילה. "אם כך", המשכתי, "הסק את המסקנה המתבקשת". שהרי לא ניתן להמשיך ולהתרחק ובד בבד להבטיח את נצח ישראל.
אוסיף דבר חשוב. הילדים בהם מדובר הם חומר אנושי טוב. אנשים הגונים, נבונים, מקימי משפחות, משכילים ועובדים בחריצות לפרנסתם. אלא שמשהו חסר - אולי זו תחושת הביחד, אולי חוויית הגורל המשותף, אולי הקרבה למורשתנו ואולי כולם גם יחד. דע עקא שרבים מחבריהם (על-פי מה שסופר לי) חוששים מ"הדתה" וממדינת הלכה - "מה שלא יאפשר לנו לחיות כאן" (כך לדבריהם). בכל מקרה, ה"ערך" שהוזכר לעיל לפיו "מה שחשוב זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו" הוא כמעט ריק מתוכן בעיני, בוודאי ובוודאי עת נמצאת על השולחן לדיון שאלת קיומו של נצח ישראל.
שהרי לו חשבו כך יהודים לאורך הדורות העם היהודי היה נכחד חלילה. לא הייתה מתקיימת מסירות נפש לאלוהי ישראל ולתורת ישראל, לא היו מגיעים חלוצים על-מנת לייבש ביצות, לא היו אלפים רבים המוכנים להילחם בחירוף נפש על תקומת המדינה, לא היו רבבות ה"מסכימים" ליטול סיכון של פציעות חמורות עד כדי נכות קשה. לו "מה שטוב לו" היה קו מנחה רחב כי אז היו רבים מאוד מהגרים מכאן למחוזות רחוקים שם אין מלחמות ופיגועים קשים, לא היה מי שיתגייס או ישרת במילואים, לא היו מתקיימים בנו צדקה חסד ועזרה הדדית. ועוד הדוגמאות רבות.
נזכרתי בדברים אותם אמרה השדרנית
אילנה דיין באזכרה לבניה שראל הי"ד, לאחר שהתוודעה אל המשפחה ולחברה בה הוא חי. אמרה דיין: "אם יש משהו שאני לוקחת מבניה והייתי רוצה כל כך לתת גם לילדי זה הצורך של כל אחד מאתנו לחיות בשביל משהו שהוא יותר ממנו, להיות משהו שהוא יותר ממנו". לשון אחרת, לא "מה שטוב לו" אלא מה שטוב לנו, לכולנו, לכל היהודים - עם אחד לב אחד כאיש אחד.
