ב-י' בתשרי, עשרה ימים לאחר ששנת תשע"ו פתחה שעריה, תפקוד את מדינת ישראל אווירה השמורה רק ליום הזה. הסכם של לבבות, הסכם בלתי כתוב, שישבית את התנועה בכל כבישי ישראל. ציבור גדול ימצא דרכו לתפילת כל נדרי בבתי הכנסת.
הרבה מטענים יפים וחמים יש בצירוף המילים יום הכִּפּוּרִים - סליחה, רחמים, חשבון נפש, תשובה, תקווה לחיים. אני אמצא את עצמי מן הסתם בין קטעי תפילה, שמדברים אל לבי.
אי-אפשר ביום זה לא לחזור לשיחת טלפון פתאומית שגייסה גם אותי, חייל פשוט, לשירות מילואים. תוך כמה שעות גם אני חייל בחגור ובמדים לתקופה של חצי שנה. ממרחק של יותר מארבעים שנה אני חש, שביום הכיפורים תשע"ו אמצא עצמי חוזר לאותו יום כיפורים ארור. אחזור אל כתב האשמה, שניסח פרופסור י. ליבוביץ לעברו של משה דיין על דברים, שאמר ביוהרה מספר רב של פעמים -
"עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח'".
אמירת יוהרה, הודאה מפורשת, שישראל לא רצתה שלום, אלא רק בכיבושים. סאדאת הציע שלום, דרש שנסתלק מתעלת סואץ. עקשנותו של משה דיין הביאה למלחמת יום הכיפורים. הרהב של משה דיין נתמך, למרבה הכאב, על-ידי רוב הציבור בארץ. כך מצאה עצמה מדינת ישראל מופתעת. מלחמה מיותרת טלטלה מדינה בת 25, וגבתה מחיר דמים יקר של מאות חללים, קורבנות טמטום של יוהרה, לאומנות חסרת מעצורים ותאוות כיבושים גלויה.
אני חוזר וקורא את נאומו של משה דיין. קורא ונדהם, תוהה ושואל מדוע הם כבשו את דעת הקהל בישראל. אני חוזר ותוהה מדוע לא הייתה אמירה נחרצת של לא מוחלט לאמירת היוהרה לא בהנהגת המדינה ולא בשיח הציבורי.
בין כסה לעשור של אותה שנה אומללה, כל מי שהעז להתריס ולמחוא נגד האמירה של משה דיין נצלב כבוגד ועוכר ישראל. עד היום קשה לי להשתחרר מהכאב הצורב, שאותה התיישרות והתקרנפות עלולה הייתה להביא אותנו אל סף סכנה לקיומנו.
אשא תפילה
בין כסה לעשור של אותה שנה, ערב המלחמה המיותרת, כתב לובה אליאב את "משל השחף", בו הזהיר את הממשלה, כי אורבת לנו סכנה. תגובת ראש ממשלת ישראל,
גולדה מאיר, לעברו של לובה הייתה - "לובה, אדם שלקה בנפשו". כל צמרת מפלגתה על כל חלקיה מגלילי ועד
שמעון פרס לא פצו פה, והפקירו אדם כה יקר כמו לובה אליאב ליוהרה המטופשת של גולדה מאיר.
ממרחק של יותר מארבעים שנה אני חוזר להתנסחות הכואבת של י.ליבוביץ -
"...אין לנו שום תוכן ערכי מלבד האגרוף היהודי". ובהמשך -
"החל ב-1967 הוכרע, שמדינת ישראל תהיה מסגרת של אלימות". כואב לקרוא דברים, שנאמרו בימי האופוריה, שסנוורה את ישראל מקצוות השמאל הציוני במעטה פטריוטי ועד הימין הציוני במעטה משיחי.
אל מול חזית רחבה של האופוריה התייצב באומץ י. ליבוביץ -
"חוליגאניות לאומית יוצרת אווירה של אלימות המכוונת גם כלפי פנים". ערב יום הכיפורים תשע"ו חוזר אלי ליבוביץ בדמותו של ירמיהו הנביא. את שניהם עם ישראל העדיף לא לשמוע, העדיף לנאץ ולהחרים, כל אחד בתקופתו.
לעברו של ירמיהו הפגינו אלימות פיזית קשה בצינוק ובמהפכת ובאמירה מאיימת - "בֶּן מָוֶת הָאִישׁ הַזֶּה". כלפי י. ליבוביץ נקטו אלימות מילולית בוטה. ירמיהו היה נביא החורבן, שקרם עור וגידים בשנת 586 לפנה"ס. י. ליבוביץ אמר אותם דברים קשים בדרכו שלו -
"אם נמשיך בדרך, שאנו הולכים בה - חורבנה של מדינת ישראל הוא בטווח של שנים ואפילו לא של דורות..." (ספר שיחות עם מיכאל ששר עמ' 27).
ביום הכיפורים אשא בלבי תפילה, שבשנת תשע"ו לא יהיה תוקף לאמירה הצועקת של פרופסור י. ליבוביץ "מדינת ישראל לא רצתה וגם כיום איננה רוצה בשלום, אלא בכיבושים" (שם עמ' 20). ביום הכיפורים, כשרבים יאמרו בבתי הכנסת: "כָּל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ...", אשא בלבי תפילה, שבשנת תשע"ו ישוררו הלבבות את המלים משירה של המשוררת חיה קדמון, שנכתב לפני יובל שנים - "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ".
