מה רוצה רג'פ טאיפ ארדואן בסוריה? במשך שנים, מדיניותו של נשיא טורקיה במדינה השכנה הייתה נגזרת של רצונו להיות שליט יחיד בארצו – מסביר גונול טול, מומחה לענייני טורקיה, במאמר ב-Foreign Affairs.

טורקיה תמכה במורדים האיסלאמיסטים נגד בשאר אסד כאשר הדבר חיזק את מעמדו של ארדואן מול המוסלמים בארצו. לאחר שאיבד את הרוב בפרלמנט, הפנה ארדואן את תשומת ליבו לכורדים הפועלים בסוריה. המטרה המרכזית – חיזוק שלטונו – נותרה בעינה, אך כעת יש לו מטרה חשובה נוספת: להיפטר מ-3.6 מיליון הפליטים הסורים שמצאו מקלט בטורקיה.

באביב 2011, כאשר פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, היה ארדואן בשיא כוחו. העימות מעבר לגבול סיפק לו הזדמנות להפיץ גם שם את סדר היום שלו. הוא נטש את אסד, עד אז בעל ברית קרוב, והחל לחמש את המורדים בקרב על דמשק. עד מהרה הפכה טורקיה לבסיס של המורדים וזרם של ג'יהאדיסטים עברו דרכה לסוריה. היא גם פתחה את שעריה בפני הפליטים, וארדואן הסביר זאת כאחווה סונית מול משטר הזוועות של אסד.

ואולם, בלחימה בסוריה השתתפו גם כמה מיליציות כורדיות – ומבחינת ארדואן אלו היו בשורות רעות. ב-2015 איבדה מפלגתו את הרוב בפרלמנט, לראשונה מזה עשור, ונאלצה להגיע להסכם עם מפלגת ימין קיצוני הבולטת באיבתה לכורדים. בכך הגיע לקיצו תהליך השלום ארוך השנים בין הממשלה לבין הכורדים, ובהתאם לכך השתנו גם סדרי העדיפויות של ארדואן בסוריה. כעת הוא היה נחוש לדכא את השאיפה הכורדית לאוטונומיה בדרום-מזרח טורקיה ובצפון-מזרח סוריה; הפלתו של אסד ירדה למקום השני, וכוחות שסייעו למורדים הופנו כעת נגד הכורדים.

בשנת 2017 הושלם המהפך ואנקרה החלה לפעול לצידם של אסד ובעלי בריתו. בניגוד לעמדתה של האופוזיציה הסורית, הסכימו רוסיה, אירן וטורקיה להקים מספר איזורי חיץ, שתיאורטית אמורים היו להיות בגבולות הפסקת האש. בפועל, צבאו של אסד המשיך לפעול ולזכות בהישגים טריטוריאליים. בתמורה, סוריה ובעלות בריתה העלימו עין כאשר תקפה טורקיה את הכורדים בינואר 2018.

טול ממשיך ומסביר, שגם מדיניות הפנים של ארדואן השתנתה בהתאם לצרכיו הפוליטיים. הוא הבין, כי מדיניות הדלת הפתוחה הפכה לנטל; מפלגתו הפסידה השנה את השליטה כמעט בכל הערים הגדולות ובראשן איסטנבול, שהיו בסיס הכוח שלו במשך 25 שנה. התבוסה נבעה אומנם בעיקר מהמשבר הכלכלי, אך גם לשאלת הפליטים היה משקל משמעותי. כעת ארדואן רוצה שהפליטים יחזרו הביתה: הרשויות החלו לבצע חיפושים ומעצרים בקרב הפליטים וניסו להוציא אותם מהערים.

כמעט בלתי אפשרי לגרש בכוח מאות אלפים ואולי אף מיליונים, אך ארדואן סבור אחרת. הפתרון שלו, אותו הציג בחודש שעבר באו"ם, הוא להקים אזור מפורז בצד הסורי של הגבול, באורך של 480 ק"מ וברוחב של 32 ק"מ, אליו לא יורשו הכורדים להיכנס, וליישב בו 3-2 מיליון פליטים. ארדואן מדבר על בניית 200,000 בתים, מסגדים, בתי ספר, בתי חולים ואפילו מגרשי כדורגל – מיזם שיזרים סכומי עתק למגזר הנדל"ן הטורקי השרוי במשבר. אם יוזמתו לא תתקבל, הוא מאיים, תפתח טורקיה את שעריה ותציף את אירופה בפליטים.

לדברי טול, ההצעה הזו יכולה להוות פתרון מושלם לבעיות הפנימיות של ארדואן, אך היא תיצור בעיות רבות לכולם חוץ ממנו. תוכניתו תשלח מיליוני פליטים ערבים לאזור כורדי – דבר שיצית סכסוך אתני באזור שעד כה היה יציב יחסית. החוק הבינלאומי אינו מאפשר לארדואן להכריח את הפליטים הסורים לעבור לאזור המפורז, וכמעט כולם לא יעברו מרצונם. האסטרטגיה האמריקנית בסוריה, בה היה לכורדים מקום מרכזי, תספוג מכה קשה. ואילו רוסיה, אירן ומשטר אסד רק יחכו להזדמנות להשתלט על השטח.

מחוקקים אמריקנים רבים ערים לסכנות אלו, והיה צדק בהתקפה הדו-מפלגתית על הסכמתו של דונלד טראמפ לאפשר לטורקיה לתקוף את הכורדים. אפילו בעלי בריתו הקרובים של הנשיא התנגדו להחלטה ואיימו להטיל עיצומים על טורקיה. אבל ארדואן מוכן לקחת את הסיכון, שכן עצם שלטונו מצוי בסכנה – וזה הרי כל מה שאכפת לו, מסיים טול.