אלכס זבז'ינסקי, "מדוע השקל הוא המנצח הבלתי מעורער של שוק המטבעות"?, באתר גלובס, 12 לאוקטובר 2019. הטריגר לפוסט הזה הוא טור דעה בגלובס של הכלכלן הראשי של
מיטב דש, אלכס זבז'ינסקי, שכותב הרבה מאוד דברים מופרכים (לצד עובדות נכונות). אלכס טוען, שהשקל הוא מטבע חזק, אפילו החזק ביותר בעולם, מסביר מדוע השקל כל כך חזק ומוסיף ביקורת נגד נגיד בנק ישראל על מדיניות הבנק.
אבל מה זה בכלל מטבע חזק, כיצד מודדים, וכיצד מגיעים למסקנה שהשקל הוא החזק מכולם? לא לגמרי ברור מהמאמר. ניתן כמובן להתייחס להתחזקות של השקל ביחס למטבעות אחרים: אכן השקל כבר תקופה די ארוכה מתחזק ביחס למטבעות המרכזיים בעולם, אולי אפילו ביחס לכל המטבעות (כלומר מחירו של שקל בדולרים, אירו/כל מטבע אחר עולה).
אבל זו הינה טענה על המגמה ולא על הרמה, כלומר יש הבדל בין מטבע מתחזק לבין מטבע חזק, לא? יתרה מזו, התבוננות על שער החליפין הנומינאלי (מחיר שקל בדולרים) אינו דומה לשער החליפין הריאלי. למעשה הוא חסר משמעות ללא תיקון לשינויים בכוח הקנייה של השקל מול הדולר (או כל מטבע אחר). ומה המשמעות של שקל מתחזק במונחים ריאליים? המשמעות פשוטה: מחירי המוצרים בישראל בדולרים עולים מהר יותר מהמחירים של אותם מוצרים בארה"ב בדולרים. אז מי שטוען שהשקל הוא החזק מכל המטבעות טוען למעשה, שישראל היא המדינה היקרה בעולם (בהשוואה לעלות סל זהה בדולרים). אבל טענה זו שגויה.
וכיצד מסבירים את התחזקות השקל? ראשית, העודף בחשבון השוטף של ישראל במאזן התשלומים, כלומר יותר יצוא מאשר יבוא והעברות חד-צדדיות (מתנות, כולל הסיוע האמריקני). זה ההסבר המקובל והנכון, כתבתי עליו רבות (כדאי לקרוא את הקישור למאמר עם אסף צימרינג שמרחיב מאוד):
עומר מואב, "העדפת אוטובוסים תוצרת כחול לבן", בלוג בעיקר כלכלה, 23 ביולי 2019. הסבר נוסף שקראתי הוא ההשקעות הזרות בישראל. היצוא (מעל היבוא) יוצר לחץ להתחזקות השקל בגלל יצואנים רוצים למכור מט"ח ולקנות שקלים, השקעות זרות עושות את אותה הפעולה. משקיע זר בישראל צריך שקלים, לכן הוא מוכר מט"ח תמורת שקלים.
ובכל זאת ההסבר הזה שגוי: כמו שאת השפעת היצוא אנחנו צריכים לנתח בניכוי היבוא, כך את השפעת ההשקעות הזרות בישראל צריך לנתח בניכוי ההשקעות הזרות של ישראלים בחו"ל. או אם לדייק, כל הניתוח הוא על תנועות הון נטו (השקעות והלוואות ושינוי יתרות מט"ח).
אבל הנה העניין: יש זהות בין עודף בחשבון השוטף לגרעון בחשבון ההון. או בעברית פשוטה בגלל עודף היצוא (בנטרול העברות חד-צדדיות) יש לישראל יותר הון (השקעות והלוואות) שזורם החוצה מההון שזורם פנימה.
לא רק זה, הקורלציה בין המשתנים השונים לא מצביעה על הקשר הסיבתי. בקרב הכלכלנים מקובל לחשוב שעודף היצוא הוא הגורם לשינוי שער החליפין, אבל השינוי בשער החליפין מקזז במידה רבה את עודף היצוא, ובין היתר גם מסיט השקעות ישראליות החוצה. כשהשקל מתחזק יותר משתלם לייבא וגם יותר משתלם לרכוש מט"ח לצורך השקעה בחו"ל. עודף היצוא עצמו קשור לביקושים המצרפיים בישראל. השילוב של חיסכון גבוה של המגזר הפרטי (שמנוטרל במידה מסוימת על-ידי הגירעון הציבורי) עם ביקוש נמוך להשקעות בישראל. למרות ההשקעות הזרות שרבים מתגאים בהם, ההון הפיזי לעובד (מכונות מבנים) בישראל, נמוך יחסית למדינות מפותחות אחרות.
ולבסוף הביקורת על בנק ישראל. השקל חזק כי הבנק לא קונה מספיק מט"ח או בכלל לא נמצא שם להלחם בספקולנטים, אבל הטענה הזו תמוהה. כפי שכבר הסברתי בפוסט קודם: כאשר בנק מרכזי מנסה להחזיק מטבע בצורה מלאכותית מתחת או מעל לשער בשוק החופשי, אז אפשר לתקוף אותו ולהרוויח אם הוא "יישבר" ראשון. אבל התעלמות מספקולנטים (מילה לא מוצלחת למשקיעים לטווח קצר) לא מאפשרת להם לעשות קופה על חשבון הבנק המרכזי. ובאמת, היומרה של כל מיני "מומחים" שלא מבינים את הבסיס של המקרו כלכלה לבקר את אמיר ירון נגיד בנק ישראל פשוט מגוחכת. המומחים מבינים כל כך מעט שהם אפילו לא מבינים שהם לא מבינים (ירון הוא באמת תותח).
מצורף ההסבר מדוע דווקא בגלל חשש מספקולנטים מוטב שבנק ישראל לא יתערב בשוק המט"ח:
עומר מואב, "כשהנגיד לא קילר", בלוג בעיקר כלכלה, 2 באוגוסט 2019.
[
פורסם בבלוג האישי של עומר מואב]
