ארשה לעצמי ווידוי קטן. במשך עשרות שנים התגוררתי באחת מערי השינה הפרבריות במרכז הארץ, וחלמתי על הרגע שבו אשוב להתגורר בתל אביב, בה גדלתי והתחנכתי.
לפני מספר שנים, לקראת יציאתנו לגמלאות, בן זוגי ואני עשינו את הצעד ועברנו להתגורר בעיר הגדולה והנחשקת. לא זה המקום לפרט את מעלותיה של תל אביב על חופי הים הנפלאים שלה, השדרות המטופחות, מוסדות התרבות והאווירה המיוחדת המאפיינת את העיר ללא הפסקה.
אלא מה- אליה וקוץ בה. העיר אכן צעירה ותוססת ויש בה אנרגיה של חיוניות ושמחה, אך מדי יום אני נתקלת באירועים מקוממים הפוגמים בתחושת ההנאה והביטחון שלי בעיר שחלמתי לחיות בה.
נתחיל מכך שחלק ניכר מרוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליים, בעיקר צעירים, רוכבים על המדרכות בפראות מבלי להתחשב בהולכי הרגל. הם גם לא מתחשבים בתמרורים ורוכבים 'איך שבא להם', תוך שהם מסכנים ברכיבתם את חייהם של הולכי הרגל הקשישים, את הילדים הקטנים, את האימהות עם עגלות התינוקות ואת יתר ציבור הולכי הרגל. גם אלו הנוהגים בכבישים, מזלזלים ברמזורים ובחוקי התנועה ומסכנים את הנהגים האחרים.
תופעה מקוממת נוספת היא זלזול בתקנות העירוניות ביחס לכלבים, קשירתם ואסוף הצרכים שלהם. רק בשבוע שעבר נתקלתי בגברתן צעיר ששחרר את כלבו הענק בפארק הירקון וזה רץ לו בפראות תוך שהוא מסכן את האנשים בפארק. כשהערתי לו על כך, הוא השיב לי בחוצפה שלא אתערב בעניינים שאינם נוגעים לי. לא ניתן גם להתעלם מגללי הכלבים המפוזרים במקומות שונים בעיר מבלי שנאספו, והופכים להיות מטרד בגינות ציבוריות ועל המדרכות.
ברחוב בו אני מתגוררת ישנן אדניות פרחים מטופחות ובתוכן שלטים מאירי עיניים האוסרים כניסת כלבים לתוכן.
ולמרות זאת, כמעט מדי יום, אני צופה בבעלי כלבים, בעיקר אנשים צעירים, המאפשרים לכלביהם לרמוס את הפרחים, את הערוגות ואת גינות הנוי המטופחות. לאחרונה פניתי לצעיר שכלבו הקשור נכנס לעשות את צרכיו בתוך ערוגת הפרחים היפה, תוך שהוא רומס אותה, ושאלתי אותו שאלה רטורית- 'לא חבל על הערוגה היפה הזו? מדוע אתה מאפשר לכלבך להשחית אותה?' הוא ענה לי בזלזול ובהתרסה: 'לא חבל, לא'.
קו ישר נמתח בין שלל המקרים אותם הזכרתי והם מאפיינים, ככל הנראה, את החברה בה אנו חיים: זלזול מוחלט באנשים אחרים, בתקנות, בבטיחות, ברכוש ציבורי ובמרחב הציבורי השייך לכולם. לצערי, רובם התבצעו על-ידי אנשים צעירים. איני באה חלילה לטעון שכל האנשים הצעירים רואים בזולת בני אדם 'שקופים', אבל, ניתן בכל זאת להסיק מכך מספר מסקנות.
אנשים צעירים שאינם 'רואים' את הזולת ואת צרכיו ולא מתחשבים בו, הם אנשים שגדלו באווירה שהכול מותר להם, שאין להם גבולות, שהאינטרסים האישיים שלהם עומדים מעל טובת הכלל. הם זכו לחינוך לקוי שיש לו תוצאות אישיות, משפחתיות וחברתיות.
היום מדובר בהשחתה של אדנית ציבורית כי נוח לצעיר להתמקם עם הכלב שלו שם ולא לטייל איתו עוד כמה מטרים עד לגינת הכלבים, ומחר הוא יעקוף בתור, ינהג בהשפעת אלכוהול ויתעלם ממצוקה של אדם הזקוק לעזרה במרחב הציבורי.
ראיית העצמי בלבד - בבחינת 'אני ואפסי עוד' - הופכת להיות דנ"א של האדם. כך צומחת חברה מנוכרת ואלימה שאין בה סולידריות חברתית. חברה דורסנית שאיכות החיים של כל אזרחיה גרועה בשל הזלזול האחד בשני.
במשך עשר השנים האחרונות ביקרתי פעמים רבות בבוסטון בשל ביקור אצל משפחה קרובה. בעיר בוסטון עשרות מוסדות חינוך להשכלה גבוהה והיא מאוכלסת באחוז גבוה מאוד של צעירים הממלאים את הגנים, הרחובות, בתי הקפה, הפארקים, אמצעי התחבורה ומקומות הבילוי. אפשר לומר שמבחינה זו היא דומה לתל אביב המלאה בצעירים. בכל פעם שהגעתי לשם, איכות השהייה וההנאה שלי הייתה חיובית, בעיקר בגלל האווירה הנעימה וההתחשבות האחד בשני ששוררים שם. בגלל הנימוס והשמירה על המרחב הציבורי מוגן מדורסנות, מאלימות ומהפקרות. זהו חינוך שנרכש בבית, אך גם בתרבות של העם, בבתי הספר ובגני הילדים. זה נלמד ראשית לכל מקצוע משום שזהו בסיס לחיים טובים, לחברה בריאה ולתחושת המוגנות של האזרח במרחב הציבורי.
'דרך ארץ קדמה לתורה' יחד עם 'ואהבת לרעך כמוך'- צריכים להיות ה-דנ"א של החברה שלנו, דווקא משום שהאיום החיצוני עלינו הוא כה גדול ומוחשי. לפחות בתוכנו, חשוב שכולנו נחייה באיכות חיים טובה. כזו המושגת על-ידי חינוך להתחשבות באחרים, לכיבוד המרחב הציבורי והרכוש הציבורי למען הכלל, וראיית הזולת מלבד עצמי.
