הכורדים הם אבן הדומינו האחרונה, בינתיים, הנופלת מידיו הבלתי יציבות של
דונלד טראמפ. לאחר כמעט שלוש שנות כהונה ניתן לקבוע כי האיש הוכיח שאיננו מדינאי, לא פוליטיקאי וגם לא מנהיג העולם החופשי למרות שבדרך הטבע מוסיפים זאת לשמו בהיותו נשיא ארה"ב. פעם אחר פעם מתברר כי הבנתו בענייני העולם היא ברמה שאיננה מתאימה ואיננה יאה למי שעומד בראש המעצמה העולמית המרכזית.
רק כך ניתן להסביר, למשל, את מכתבו ל
ארדואן בטרם המבצע הכורדי בו הטיף לו איך לנהוג והמליץ לו לא להיות קשוח ולא טיפש משל היה מדובר בנער שליחויות ולא בנשיא מדינה שבמקרה מחזיק מעצמו לא פחות מטראמפ את עצמו. לא יפלא שארדואן זרק את המכתב לפח ודאג כי זה יתפרסם ברבים.
במאמר זה אני מבקש להציג מספר אלמנטים באישיותו והתנהגותו של האיש שמעשיו ומחדליו משפיעים במישרין או בעקיפין על מרבית אוכלוסיית הגלובוס שלנו. בחרתי בכמה אירועים מהחודשים האחרונים שלדעתי מממצים את התזה כאן של שיקוף זוויות מסוימות באישיותו של טראמפ שאינן באות לביטוי מעמיק בכרונולוגיה החדשותית השוטפת. אפשר להסיק מהן כי יותר משמדובר בנשיא מכהן עם עוצמות אדירות מדובר למעשה בתופעה אנושית שספק אם נמצאה כמוה בעידן המודרני בין מנהיגי העולם החופשי.
טראמפ הוא אישיות מוחצנת מהזן הקיצוני ביותר המפיקה מרגליות בקצב מסחרר מדי יום כשלעתים אחת סותרת את האחרת. במעשה ובאומר טראמפ מזכיר לא אחת מנהיגים מהעולם השלישי - אפריקה, אסיה ודרום אמריקה - בהם נתקלנו בעבר שהצטיינו בהופעות תיאטרליות, לעתים ביזאריות, והתהלכו עם גינויי מלכות מלאכותיים בעודם עוטים על גופם מדליות נוצצות שרק העצימו את הגיחוך כלפיהם. אפשר להזכיר בהקשר זה את אידי אמין באוגנדה, מועמר קדאפי בלוב, בוקאסה ברפובליקה המרכז אפריקנית וגנרלים בדרום אמריקה. אז נכון, טראמפ לא מתהלך עם עיטורים דומים, אם כי אפשר לחשוד בו כי לא היה דוחה את הרעיון על הסף אילו זה היה מקובל באמריקה. מאחר שזה לא, הוא צריך להסתפק בלשחק אותה בצבא וחיילים.
כך למשל ביום העצמאות האמריקני האחרון הוא התעקש לקיים מצעד צבאי בוושינגטון לאחר שהתלהב ממצעד הבסטיליה בפריז. כשהובהרו לו ההיבטים הסביבתיים השליליים של הצעדת כלי מלחמה כבדים בעיר, הוא ויתר על המצעד אבל לא על שאר החגיגות שבעבר לא התקיימו בוושינגטון. במהלך נאומו ובהתלהבותו כי רבה השתבח טראמפ בצבא האמריקני הצעיר במלחמת העצמאות שלו נגד הבריטים בסוף המאה ה-18, והכריז כי צבא זה ניצח במלחמה במהלכה גם "השתלט על שדות תעופה". מאחר ששדות תעופה ומטוסים נולדו כ-120 שנה מאוחר יותר הפך טראמפ לבדיחה. אבל לא איש כמוהו ייתן לעובדות לפגוע באגו הנפוח. הוא האשים את הגשם במהלך נאומו שגרם לטלפרומטר ממנו קרא לקרוס מול עיניו. הוא רק לא אמר אם בטקסט המקורי היה אזכור של שדות תעופה...
הנטייה של טראמפ לדבר גבוהה גבוהה בנושאים הצבאיים היא ביטוי לפומפוזיות המאפיינת את כל הופעותיו וקשורה בתודעתו בעובדת אי-שירותו בצבא בימי מלחמת ויטנאם כשהנימוק הרשמי הן סיבות רפואיות. עובדה זו הפכה מאז לעקב אכילס שלו ומטרה נוחה למבקריו. בימים האחרונים, במענה לביקורתו עליו של טראמפ ("הגנרל המוערך יותר מדי בעולם") השיב לו ג'יימס מטיס, גנרל ארבעה כוכבים במארינס ששירת כשר ההגנה שלו והתפטר בשל מדיניותו, בעקיצה לא מרומזת: "הרווחתי את הדרבנים [דרבון סוסים] שלי בשדה הקרב. דונלד טראמפ הרוויח את דרבנותיו במכתב מרופא".
אז עם העובדות קשה לטראמפ להתווכח ולכן הוא בוחר להבליט את התקציבים הגדולים שהוא מפנה לזרועות הצבא שהפך בעיניו לחזק ועוצמתי יותר מהעבר. מבחינתו, כך הוא מחזיר את חובו לאומה. על המלחמה באפגניסטן, שהפכה לארוכה ביותר בתולדות אמריקה בלא פתרון בעין, טראמפ אמר כי הוא יכול לנצח אותה "בתוך שבוע" אולם הוא לא רוצה "למחוק את המדינה מעל פני
הארץ" כי זה היה עולה בחייהם של עשרה מיליון בני אדם. "אני לא רוצה ללכת בנתיב הזה". יש לשים לב כי הוא מדבר בלשון יחיד. בלשון דומה הוא טען בעבר נגד
קוריאה הצפונית אם תמשיך במדיניותה התוקפנית כלפי שכנותיה ונגד אירן אם תמשיך בתוכניות הגרעין שלה. זה לא הפריע לו כעבור זמן קצר ללחוץ ידיים בחום לקים ז'ונג און ולבקש פגישה עם רוחאני שלא התקיימה כי נשיא אירן סירב.
פעם אחר פעם מתגלה טראמפ כהיפוכו הגמור של אחד מנשיאיה הדגולים של ארה"ב, תיאודור רוזוולט, שתימצת את מדיניות החוץ שלו בתובנה הקצרה: "דבר ברכות - ושא מקל גדול". אצל טראמפ אין שום רכות בדיבור, כולל ציוציו בטוויטר, בעוד המקל הגדול שלו מתגלה בכל פעם כמקל קצר ודקיק הדומה לגבעול. איומיו המתלהמים בהפעלת כוח צבאי מתחלפים עד מהרה באיומים ובמעשים של לחץ וסנקציות כלכליות, כמו במקרה אירן, כי כאן טראמפ מרגיש עצמו על קרקע בטוחה יותר. בכדי להצדיק את הדיסוננס בין האיומים והמעשים שמטבע הדברים מעורר מחשבות לגבי רצינות איומיו, הוא נופל פעם אחר לבורות של אנלוגיות היסטוריות אבסורדיות כמו זו של שדות התעופה במאה ה-18.
האם זה בגלל שיכחה, חוסר רכוז, מחשבה לא מסודרת או בעיה רפואית? למומחים הפתרונים. על-רקע הביקורת הקשה שהוטחה בו בארה"ב וברחבי העולם על החלטתו להפקיר את הכורדים סיפר טראמפ: "אמרתי לגנרלים שלי, מדוע עלינו להילחם למען סוריה ואסד כדי להגן על האדמה של האויבת שלנו? מי שרוצה לסייע לסוריה בהגנה על הכורדים - זה מקובל עליי, בין אם זו רוסיה, סין או נפוליאון בונפרטה. אני מקווה שכולם יצליחו, אנחנו נמצאים במרחק 7,000 מיילים משם". ועל הפקרת הכורדים שלחמו שכם אחד עם ארה"ב נגד דאעש אמר: "הכורדים לא סייעו לנו במלחמת העולם השנייה. הם לא עזרו לנו בנורמנדי, למשל". עכשיו הצופה, המאזין או הקורא הסביר אמור לברר לעצמו האם טראמפ בור בהיסטוריה או שלשונו משולחת הרסן גוררת אותו למחוזות הזויים ובכלל, האם הוא כשיר לנשיאות ארה"ב.
דיבידנדים כלכליים
אם טראמפ מתגלה בכל פעם כחייל של שוקולד בכל האמור במדיניות חוץ וביטחון, בענייניו האישיים הוא נשאר נמר טורף גם בשנותיו בבית הלבן. לפי הנדרש והמקובל הוא חייב היה להתנתק לחלוטין מעסקיו חובקי העולם מרגע היבחרו. אלא שהצל הכבד המעיד על ההפך הוטל מיד עם כניסתו לחדר הסגלגל כאשר בניגוד למצופה ולהתנהגות כל קודמיו, טראמפ סירב בתוקף לחשוף את דוחות המס של עסקיו. דרישות חוזרות של בית הנבחרים, שסמכותו בכך, נענו בשלילה כולל זימונים משפטיים.
הבית תבע אותו בבתי משפט פדרליים בהם הציגו פרקליטיו הסברים שכולם נדחו על-ידי השופטים. נכון להיום הנושא תלוי ועומד ולא הוכרע וסביר שאם יורשע טראמפ יערער לבית המשפט העליון שם הוא מאמין כי ההרכב השמרני יצילו מידי מתנכליו הדמוקרטים, אותם הוא מרבה לכנות בכינויי גנאי. גם במקרה זה כל בר-דעת אובייקטיבי אמור לחשוד מה טראמפ מסתיר בחשבונותיו האישיים עד כי הוא מוכן לנהל מלחמת עולם מול בית נבחרי העם.
בעוד חשבונותיו האישיים חבויים עמוק מן העין, בתי המלון ואתרי הגולף שלו הפרוסים ברחבי העולם מזדקרים היטב מעל פני האדמה. את אלה פוקדים לא מעט מאורחיו הרשמיים של הנשיא טראמפ ויש המתארחים כדי לזכות בנקודות זכות אצלו. כשהוא עוטה את תדמית איש העסקים המצליח מאוד בעיני עצמו טראמפ כלל לא מסתיר כי הוא מנצל את מעמדו כדי שעסקיו הפרטיים לא ייפגעו מכך. הוא אפילו עושה זאת מהמקפצה: בניגוד לאינטרס הציבורי, סטייה מפורשת מנוהלים ונוהגים וכהתרסה ברורה נגד כל המקטרגים, הוא החליט בימים אלה כי המפגש השנתי של מדינות הג'י-7 בחודש יוני הבא יתקיים באתר הגולף הפרטי שלו בפלורידה, אלא שביקורת קשה גם מצד רפובליקנים הביאה אותו לגנוז את התוכנית ולשקול את האתר הממשלתי קמפ דייויד בו אירח בפעם הקודמת את המפגש
ברק אובמה. המהירות שהוא החליט לשנות החלטתו יש בה רמז על מצבו ומעמדו המנהיגותי בעת הזו. בפעם הקודמת שהמפגש נערך בארה"ב אירח אובמה את המנהיגים באתר הנשיאותי קמפ דייויד. עניין זה ודאי עוד יזכה לכותרות בולטות כי המפגש יתקיים חודשים ספורים לפני הבחירות.
משמעויותיו הציבוריות של עירוב העסקים והפוליטיקה מתבררים פעם אחר פעם וזוכים לכותרות ובקורות נרחבות כמו המקרה האחרון עם סגן הנשיא
מייק פנס. לפני מספר שבועות הוא הגיע לביקור רשמי באירלנד ובמקום להתארח כמקובל בבירה דבלין שם נועדו לו השיחות עם ראשי המדינה, הוא החליט להתאכסן במשך שני לילות באתר גולף של טראמפ הנמצא במרחק כ-180 ק"מ מהבירה בצדה השני של המדינה. כיוון שמשלם המיסים האמריקני נושא בכל הוצאותיו של סגן הנשיא וטראמפ לא נוהג לארח חינם גם לא את סגנו, ההוצאות היו גבוהות במיוחד בשל הטסותיו של פנס ופמלייתו הלוך וחזור. דוברו של פנס הודה לאחר מעשה כי זה קרה "לפי הצעתו" של טראמפ שמצדו היתמם כי הוא לא היה מעורב בכך.
היה כבר מי שגזר גזרה שווה בין עסקיו הפרטיים של טראמפ וגורלם הקשה של הכורדים: אילו הם היו משכילים לחזות את הנולד הם היו צריכים לעשות רק דבר אחד: לשריין מספר גדול של חדרים באחד ממלונותיו או אתרי הנופש של טראמפ וכך היו מבטיחים את מחיר השהייה ומה שיותר חשוב מבחינתם, היו מונעים את הטרגדיה של בגידתו בהם גם אם, לפי דבריו, הם לא מלאכים. למרות שזו הבחנה הומוריסטית יש בה את הגרעין ממנו צומחת מציאות שלעתים עולה על הדמיון.
ויש גם צד הזוי
לצד החלטותיו ואמרותיו בנושאים שכלל לא אמורים להישמע מפיו או דובריו של נשיא ארה"ב - כמו להעיר לשחקן פוטבול על התנהגותו או עיתונאי ומגיש טלוויזיה שעבודתם לא מוצאות חן בעיניו - טראמפ יוצא לעתים קרובות בהצהרות שבלשון המעטה גובלות בהזיות שאפילו מקורביו מתקשים לעכל ולהבין על שום מה ולמה. להלן, מספר דוגמאות מהחודשים האחרונים:
1. יום אחד בלא שום דיון קודם הודיע טראמפ ליועציו כי הוא מעוניין לרכוש את גרינלנד, האי הגדול ביותר בעולם, שבחסות דנמרק. למעט ההערכה כי באי חבויים אוצרות טבע יקרים לא היה ברור מאין צץ הרעיון הזה ורבים התייחסו אליו כרעיון שטראמפ סתם משתעשע אתו. אבל לא, הוא היה בהחלט רציני. לאחר שראשת ממשלת דנמרק הודיעה כי מדובר ברעיון אבסורדי שאיש לא דיבר אתה על כך, הכריז טראמפ כי הוא מבטל ביקור מתוכנן בדנמרק כיוון שתגובת ראשת הממשלה הייתה "בלתי הולמת ולא נחמדה", הגדרה שטראמפ מרבה להשתמש כאשר חולקים על דעתו.
2. בשלהי הקיץ עלתה הסכנה של סופת הוריקן המתרגשת על אמריקה מדי שנה. ביושבו בחדר הסגלגל הודיע טראמפ לאומה כי הסופה עומדת לפגוע באלבמה "בעוצמה גבוהה מהצפוי" למרות ששום תחזית רשמית לא צפתה אפשרות כזו. אבל טראמפ בשלו - הוא "עדכן" את הציבור על התקדמות הסופה, בעודו מציג מפה של הסוכנות הפדרלית האחראית על כך המתארת את מסלול הסופה ועוצמתה ועליה סומן עיגול סביב אלבמה שנועד להצדיק את טענתו. לאחר מספר ימים דיווח הניו-יורק טיימס כי שר המסחר
וילבור רוס, שהסוכנות הפדרלית כפופה לו, איים על בכירים בסוכנות שייפוטרו אם לא יגבו בדיעבד את טענותיו של טראמפ! למותר לציין כי הסופה לא הגיעה לאלבמה כפי שקבעה התחזית המקורית של החזאים המקצועיים....
3. אחד הנושאים המרכזיים באג'נדה של טראמפ היא כידוע הבטחתו החגיגית לסתום את הפרצות בגבול עם מקסיקו למנוע הסתננותם של מיליוני מהגרים בלתי חוקיים. אומנם הההבטחה המקורית שמקסיקו תממן בניית החומה התנדפה ברוח מזמן אבל מוחו של טראמפ לא חדל לחפש רעיונות למצוא פתרון למה שנחשב בעיניו כבעיה לאומית מרכזית. אז בנוסף לתקציבים שהזרים כדי להאיץ את בניית החומה הוא גם הגה רעיונות "יצירתיים": בין היתר חשב על חפירת תעלה לאורך הגבול - הגבול בין ארה"ב ומקסיקו נמתח לאורך כ-2,000 ק"מ - למלא אותה בנחשים או תנינים, חישמול החומה או הוספת קוצים, מסמרים או יתדות שישפדו מי שינסה לעבור מעליה. אחד הפתרונות שהציג לאחרונה בשיחות סגורות היה "לירות לעבר רגלי מהגרים". למזלה של אמריקה יועציו יעצו לו לרדת מהמחשבות המסוכנות והוא נסוג מהם, לעת עתה.
4. כידוע, טראמפ מתקשה לשמור את מחשבותיו והגיגיו לעצמו גם כשזה מתבקש. כך שיתף לאחרונה את העיתונאים, ולא בפעם הראשונה, על אכזבתו מכך שעדיין לא קיבל את פרס נובל לשלום. "הייתי מקבל נובל על הרבה דברים אם היו מעניקים אותו בהגינות - והם לא". ומדוע לא? כיוון שברק אובמה קיבל את הפרס למרות שלא עשה דבר כדי להיות זכאי לו. ואובמה, כידוע, הוא סמרטוט אדום בעיני טראמפ.
מסקנות
בישראל דונלד טראמפ הוא כוכב שזוהרו לא עומעם למרות כל מה שנאמר כאן. שמו חקוק בקיר מבנה השגרירות בירושלים, היישוב על שמו ברמת הגולן עדיין לא קם אבל הוא בתוכניות והככר שלפני עיריית פתח תקוה הנושאת את שמו בולטת לעין. אם יש ביקורת כלפיו היא מוסווית בתוך הדיווחים החדשותיים. בקרב בכירי השלטון לא נשמע ולו ציוץ של הסתייגות לא כל שכן ביקורת על מעשיו התבטאויותיו, למעט דברי תמיכה מנומסות של נתניהו לכורדים. לאמיתו של דבר אין סיבות לכעוס על טראמפ שהוכיח עצמו עד כה כידיד אמת של מדינת ישראל. המחשבה שעלתה כאן כי בגידתו בכורדים עלולה לחזור על עצמה גם אתנו איננה ריאלית כי התמיכה בישראל היא יסוד מוצק במדיניות הממשל והקונגרס ללא הבדל בין הרפובליקנים והדמוקרטים גם כאשר שתי המדינות נתונות בחלוקי דעות.
ברק אובמה, שבקרב ישראלים רבים נחשב לנשיא לא ידידותי כי נתן ידו להסכם הגרעין עם אירן, הוא הנשיא שאישר את תוכנית ההתעצמות הצבאית הנרחבת ביותר לצה"ל בשנים הבאות. אבל, וזה אבל גדול, אין להתעלם מכך שטראמפ פרש מהסכם הגרעין בלי שותפיו האחרים וכפי שהדברים נראים כיום, החלטה זו עלולה להתברר כטעות גדולה של ארה"ב אם אירן תמשיך בתוכניותיה, עובדה שעלולה להציב בעיה קשה מאוד בפני ישראל אם טראמפ לא יהיה מוכן לשקול אופציות צבאיות, בנוסף לסנקציות הכלכליות, אם הנסיבות יחייבו זאת. במקרה כזה המחשבה על ישראל לבדד תשכון ואין על מי לסמוך עלולה לצבור תאוצה על השלכותיה החמורות מאד. והדברים נכונים גם אם טראמפ לא יהיה נשיא. לעומת זאת, אין להתעלם מכך שטראפ פרש מהסכם הגרעין בלי שותפיו האחרים עוד עלולה להתברר כטעות גדולה של ארה"ב ובעיה עצומה מבחינת ישראל אם טראמפ לא יהיה מוכן לשקול אופציות צבאיות, בנוסף לסנקציות הכלכליות, אם וכאשר הנסיבות יחייבו זאת. במקרה כזה המחשבה על ישראל לבדד תשכון ואין על מי לסמוך עלולה לצבור תאוצה על השלכותיה החמורות מאד.
בשולי הדברים הנזכרים כאן צריך לציין ולהזכיר כי דונלד טראמפ נמצא בימים אלה בתחילתו של הליך הדחה, אימפיצ'מנט, בבית הנבחרים האמריקני בגלל פרשה שהסתבכה עם אוקראינה שהיא כמובן סיפור נפרד. מדובר במהלך שלבטח יתפוס נתח חשוב בשנת הבחירות לנשיאות שתתחיל פורמלית בראשית השנה הקרובה ואישיותו ומדיניותו של טראמפ תעמוד במרכז העניינים. תוצאות הליך ההדחה לא ודאיות ברגע זה, כמובן, אבל עצם ההליך יגזול אנרגיות רבות מטראמפ ומיריביו הפוליטיים, וביודענו את הפתיל הקצר שלו אפשר לצפות למאבק עיקש תוך הפרחת אש וגפרית מצדו כלפי יריביו הפוליטיים.
במאבק זה מי שתעמוד במבחן הקשה תהיה הדמוקרטיה האמריקנית הוותיקה והחזקה שכבר חוותה לא אחת קשיים ומשברים ב-230 שנותיה. אלא שהפעם בניגוד לעבר הרחוק ולשני הנשיאים נגדם התנהלו הליכי הדחה במאה העשרים, ריצ'רד ניכסון ו
ביל קלינטון, טראמפ כבר הוכיח כי הוא מסוגל לצפצף על עקרונותיה של אותה דמוקרטיה - דוגמת ענייני המס האישיים וניהול עסקיו הפרטיים הגובלים לא רק בניגודי אינטרסים אלא כנראה גם בהפרת אמונים וחוקים - אותם בניגוד לקודמיו הוא מבצע לא במחשכים אלא לאור היום ולעיני כל. לכן, הפסד אפשרי שלו בבחירות הבאות, אם לא יודח קודם, שיביא אותו לסרב לקבל את התוצאות איננה השערה בלתי מתקבלת על הדעת גם אם לא מציאותית במחשבה ראשונה.
ולבסוף: ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה את המושג "איוולת" ברמת המדינה כמדיניות הננקטת בניגוד לאינטרס העצמי שלה כאשר אינטרס זה מוגדר בתור כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט, כלומר אזרחי המדינה. על-מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה ולא בראייה שלאחר מעשה; שנית, חייבת להיות דרך פעולה חלופית שאותה ניתן היה לנקוט; כדי להפקיע מן הבעיה את הממד האישי חייב להיות תנאי שלישי והוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד. בעוד שני התנאים הראשונים רלוונטים מאוד לעידן טראמפ התנאי השלישי מקבל ממד שונה כי ברור שמדיניותה הנוכחית של ארה"ב נקבעת אך ורק על ידו, לעתים קרובות ללא התייעצויות עם מי ממקורביו. ואילו משך חייו של תנאי זה יהיה תלוי בעתידו הפוליטי של טראמפ בשנת 2020.
