על שמחתי ושימחתי עומד העולם

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" ( דברים כ"ו, יא) אינו לשון ציווי, אלא עבר נבואי המבשר את העתיד. אי-נאפשר לצוות עליו על האדם לשמוח, אבל צריכים לומר לו מה ישמח אותו.

יום יבא, אומר משה רבנו לעם התועה במדבר ארבעים שנה, ותבואו אל הארץ, תחרשו את אדמתה, תקצרו את קצירה, תקטפו את פירותיה, תבצרו את בצירה, ובהרחיב לכם ה' את ימיכם - תביאו ביכורים לירושלים, "וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (שם,י"ב), וזהו " וְשָׂמַחְתָּ"!

רבי שלמה יצחקי, רש"י, יודע כי 'וְשָׂמַחְתָּ' צריך עיון. שמחה זו מה היא? מה תוכנה? מה טיבה? מה פנים סגולתה? "שמחתי ושימחתי " הוא אומר.

שמחתי על כל הטוב בו נתברכתי, על הרווחה אחרי המצוקה, על השפע אחרי הצר והלחץ, שמחתי אני ושימחתי את זולתי במתנות עניים שנתתי מכל הטובה שבאתני, ליתום, לאלמנה, לגר, לזולת. זה משקלה הסגולי של 'וְשָׂמַחְתּ". זה רצון קוני. "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (שם, י"ד), משמע "שמחתי ושימחתי".

העולם עומד על "שמחתי ושימחתי". במקום שיש רק "ושמחתי", בידול העשירות מן העניות, העוצמה מן הנתונים לחסדה, הטובה הגואה מן החרדה שמא גם המעט יחדל, השמחה היא מדומה. היא חולשה. היא לא רק משגה בניהול ענייני העולם, אלא גם סותרת את המוסר. בלי "ושימחתי" אין "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". ה'פילוסופיה' המצטמצמת לתוך הניסוח הקליט "אמריקה פירסט" והיתר אינו מענייני, מרצה את האוכלוסיות הרואות בסיוע לזולת גזילה של רכושה היא, בהגנה על שלומה של הפלנטה, הפקרה של מדינת הלאום, באהבת הגר, סטיה מן החוק הטבעי כביכול של שנאת הזר. זאת 'פילוסופיה' שיש לה תפוגה, מהירה יותר משדמות לעצמן נפשם של מאמיניה וחסידיה.

עולם חסד ייבנה. בלי חסד, מעצמה מאבדת שיווי משקלה, ועם שנראה כי היא עומדת איתן, היא קורסת. עוצמה המשרתת רק את עצמה, סופה מאבדת טעמה, ואפילו אחיזתה במציאות, ואפילו את שליטתה בעולמה ההזוי. בניה יבושו בה. היא תקמול.

החברה הסולידרית עומדת על "שמחתי ושימחתי". אם היא מקדשת רק את "ושמחתי", את הרווחה של בעלי הטובה וההתעלמות מן הנדונים לצמצום, את הפערים כביטוי לרצון האל או לחריצות האישית של הנחושים כנגד הרפיון מרצון של העצלים, הטיפוס במעלה הממון כערך ואת הדלות כתוצאה בלתי נמנעת של הקדמה הטכנולוגית, של הקטרים הגאים אל עומת הקרונות העלובים - היא פוגעת בעצמה. בלי "ושימחתי" אין "ושמחתי" אלא אושר עצוב, לא רק מעציב.

'אושר' כזה לא יכול להיות "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". הוא לא כתוב בתורה. הוא לא שמחת תורה. "שמחתי ושימחתי " הוא שמחת התורה. בכל הקפותיה.