במאמר "שלח את לחמו"
1 אדליסט מזהה אויב ימני חדש ויוצא לקרב נגדו בשצף קצף האופייניים לו. יתרונו של אדליסט בכתיבתו המשתלחת, הוא שאינו חייב להוכיח או לנמק רציונלית שום דבר מהדברים שהוא אומר בלהט הוויכוח; - מבחינתו אלו אקסיומות כשם שבגאומטריה האוקלידית שני מקבילים לעולם אינם נחתכים...; באופן זה הוא יכול להשתמש במלוא תחמושתו המילולית והאישית נגד הנתקף. במלחמה מסוג זה, אין דנים בעובדות אלא בדעות ובתחושות-בטן של הדובר ובנגזרות "טוב" ו"רע" שגם הן אקסיומות מבית מדרשו, כלומר: מוחלטות - כך הוא משיג עמדת יתרון החל מהצעד הראשון.
הפעם הקורבן התורן של אדליסט הוא יוסי כהן, ראש המוסד, איש עתיר הישגים ולפיכך גם, כנראה, ברוך כישרונות או עתיר מזל. בביקורות מסוג זה, לצורך הניגוח הפוליטי כל גנרל מדרגה 3 בצה"ל, הוא גיבור לאומי עוד בטרם פקד בהצלחה, כגנרל במלחמה, על קרב אוגדתי אחד; ורמטכ"לים הם אוטומטית ראשי-
ממשלה בפוטנציה, עוד בטרם שרתו את הציבור יום אחד כח"כים או שרים. ראש מוסד שעל שמו רשומים כבר עתה הישגים רבים - מיעוטם ידועים ורובם ניסתרים מעין הציבור - בהיותו מוגדר "כמקורב לנתניהו" - פסול מראש.
על מה יצא קיצפו של אדליסט? על שכהן העז להציג עצמו כבעל כישורים בפוטנציה להתמודד על תפקיד ראש ממשלה בישראל לכשיפרוש מהמוסד; "שומו שמיים".
עתה, כשהשמאל הישראלי הדועך במהירות כמעט ניצח את נתניהו הגדול - לדעת אדליסט, כמובן - אין זה מתקבל על דעתו שלמרוץ על תפקיד ראשות ממשלה בעתיד, יצטרף איש-ימין בעל יכולות וכישורים מוכחים - זו סכנה מוחשית לבני-חסותו האידאולוגיים של כותב הביקורת.
מה עוד מפריע למבקר האובססיבי? - שיח החיסולים, כמובן. מומלציו מעולם לא עסקו בחיסולים ואם עסקו, היה עיקר הפעולה קוואזי-פוליטי. ואם לא חיסלו אויבים ולא זכו בניצחונות מובהקים וגלויים בקרב, מה הדבר שמקנה להם עמדות עליונות מובהקות כל כך?! - למבקר הנמרץ אדליסט פתרונים.
כאשר מדובר בלחימה בטרור ובטרוריסטים, אין המבקר המדופלם מתבלבל; באמתחתו שתי אקסיומות נוספות, שגם הן אינן זקוקות להוכחה; וכך הוא אומר: "אחרי עשרות שנות חיסולים, ניתן לומר בביטחון ששום חיסול לא השיג את מטרתו" - דברי הבל. העובדה שלמחוסלים קמו מחליפים, היא טבעית וצפויה. אין תחום שתבוסה בו מחסלת כליל ולתמיד כל סיכוי לשיקום, למעט שמד מוחלט. כשם שתבוסה צבאית כוללת אינה נצחית ובמוקדם או מאוחר משתקמים צבאות מוכים והופכים לחזקים ומשוכללים (ראה למשל גרמניה בין מלחמות העולם), כך הדבר גם באירגונים תת-מדינתיים ובכללם אירגוני טרור לסוגיהם. יתרון החיסול הוא בנטל ההגנה והמתח שהוא מעמיס על יעד-החיסול, שמסיט אותו ממיקוד בכוונותיו התוקפניות ליעדי התגוננות. יתרונו גם במשך הזמן ובתכונות שאובדות לארגון היריב עם החיסול, ששיקומו דורש זמן (מקרה מורנייה הוא דוגמה מצוינת לכך). אבל איננו צריכים לתור רחוק בכדי להבין את משמעות הסתלקותה הפתאומית של דמות מנהיגה מעמדת הקברניט עקב מוות טבעי או בלתי-טבעי, או מחמת אובדן כושר תפקוד - קיימים בארץ לא מעט מקרים המוכיחים גם זאת. לכל חיסול יש מטרה מיידית - החלפת הדמות המנהיגה כמו גם מטרות נוספות, ברובן סמויות.
לאחר שמיצה את תחמושתו המדומיינת, חוזר המבקר הנמרץ אדליסט לביצה בה הוא מיטיב לבוסס: א. גברת נתניהו ומשקלה הציבורי בהחלטות הלאומיות ב. הצהרת כזב שעיקרה - ראש המוסד "רתם את העירגון לביצוע מדיניות שתכליתה מילוט רה"מ מדין"; אמר ולא יסף. הוכחות? - מה פתאום? הסברים - לא נחוצים; אדליסט אמר, מי יהין לכפור בדברים?
העובדה שהשמאל הישראלי - שעליו נמנה אדליסט עצמו - על שלוחותיו הגלויות והסמויות, רתם את מערכת המשפט הישראלית - רובה ככולה - חלקים גדולים מהאקדמיה, חלקים גדולים לא פחות מצה"ל והמשטרה, חוגים רחבים מתחומי התקשורת והאמנות ועוד - להדחת רה"מ נבחר ומכהן, באמצעים אנטי-דמוקרטיים או חוץ-דמוקרטיים היא לדעת אדליסט לגיטימית ואינה מחייבת הסברים לציבור; זו עמדתו האקסיומטית. אבל העזתו של ר' מוסד לרמוז על אפשרות שיתמודד לתפקיד פוליטי בגוש נגדי לזה של המבקר הנמרץ - "היא פשע נגד האנושות", עבירה שדינה לפחות סקילה מילולית טוטאלית.
כל מאמר של אדליסט שקראתי עד כה בשלוש השנים האחרונות לפחות, משקף אותה גישה פגומה וצבועה, ואותם אבסורדים לוגיים. החלטתי להגיב הפעם משום שפנה נגד ראש מוסד מכהן, שלא עשה שום דבר שלא עשו לפניו ראשי מערכת הביטחון לזרועותיה ולתפקידיהם. נראה, שאילו יוסי כהן היה אומר שיתפקד ויפעל במסגרת השמאל הפוליטי, גם הפעם לא היינו שומעים על כך מילה וחצי-מילה. במלחמות רשתות התקשורת, יש ערך מצטבר גם לכמות המלל וגם "לצביעת" הדברים בצבע הנכון. כאשר התוכן עשוי להזיק לצבע הנכון ולהואיל ליריב, הדובר הופך באחת לאויב מסוכן בו צריך להילחם עד חורמה. על כך אמונים קלגסי השמאל ומאמרו של אדליסט הוא ראיה ניצחת לכך.
