יום זיכרון ממלכתי לטבח בכפר קאסם

ביום ג' - 29 לאוקטובר 2019, שוב ציינו בני כפר קאסם את יום השנה ה-63 לטבח בעירם. בבימת הנואמים עמד שם ילד קטן, כבן שבע, בחולצה שחורה, ונאם נאום ארוך ומרשים, שרמתו המקצועית לא הייתה מביישת נואם ותיק ומיומן. הוא ידע לחזור, בערבית, על המילים שדרשו הדגש. קולו היה רם וברור. הילד לא התלהם ולא דרש נקמה אלא רק הכרה בעובדה שסבו נרצח בדם קר על-ידי חיילי המדינה שבה נולד הוא, לאחר שנים רבות.

הסבא שלו לא היה חייל בצבא האויב ולא מחבל, אלא פועל שחזר מהעבודה ולא ידע שקודם לכן הוקדם העוצר בכפרו. אבל הרוצחים ידעו ומפקדם אפילו התבדח על חשבון רציחתם העתידית ב"אללה ירחמו". כמו הסבא שלו היו עוד 48 קורבנות. סה"כ הם היו 49 נרצחים עם עוד פצועים לרוב. הנכד הקטן של הנרצח ביקש ביום שלישי האחרון בעצרת השנתית לזכר הנרצחים, רק להנציח את מות סבו.

הוא ביקש זאת כמו בדיוק כפי שישראל תומכת בבקשה נגד הטורקים להכיר ברצח הארמנים. הוא ביקש זאת כמו שמנציחים את הירצחם של יהודים בידי אנטישמים במלחמת העולם השנייה ברומניה, בהונגריה, באוקראינה, בגרמניה, בפולין ובעוד מדינות רבות אחרות. וכמו שגם מנציחים את קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה ובזימבבווה (רודזיה לשעבר). הילד הזה היה בעצם ה"לא נשכח ולא נסלח" האותנטי של טבח כפר קאסם. הקהל לא שאג נקמה ולא שאג "איטבח אל יהוד".

הקהל הרב בכפר קאסם רק רצה לבקש את מה שמגיע והגיע לקורבנות "באב אייר", מחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה ולקורבנות של עם כבוש בידי כובשיו, בכול העולם. אבל כבר חלפו 63 שנה ועדיין בישראל ה"נאורה", וב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", הכל עדיין ב"דום שתיקה".

האמת הידועה והלעוסה

האמת מזמן פרצה החוצה וחבל שוב להלאות את הקוראים בעובדות לעוסות שדומות יותר לקיא מגעיל. ההוראה הייתה מגבוה. העוצר הוקדם כדי לרצוח ואח"כ לטרנספר קשיי יום מבתיהם אל מעבר לגבול - לירדן, ששלטה אז בגדה המערבית. כשהרצח נחשף נקנסו ראשיו באגורות שחוקות ושותפיהם זכו לחנינה מהירה מהשלטון היוזם. כדי לסיים את ההצגה הזו נערכה גם "סולחה" כפויה, בערך כמו שלא פעם מוציאים את ה"אמת" בחקירות זדון מחפים מפשע.

לימים יאמרו ההיסטוריונים מטעם השלטון כי "בן גוריון - ראש הממשלה דאז, לא ידע דבר וחצי דבר על המעללים הרצחניים. זו אמת בערך כמו לומר שאיווט ליברמן לא ידע דבר וחצי דבר, לפני מספר שנים, על מעלליהם הפליליים של ראשי מפלגתו, מ"ישראל בתינו". ממש באותם ימים נחטפו גם ילדי העולים מתימן ונמכרו בארבע קצוות העולם. אלה היו בדיוק אותם ימים שבקיבוצים ובמחנות העולים גזזו פאות לעולים החדשים הצעירים והאכילום בכוח טריפות ונבלות.

אלה הhו הימים ש"מפלגות הפועלים", ובראשן "מפא"י ההיסטורית" וההיסטרית, רדפו אחרי כל מי שהיה שונה מהם, ומנעו ממנו פרנסה אם לא אחז ב"פנקס האדום". ומעניין אם גם בכול המקרים הללו יגלגלו הצדקנים ההיסטוריים את עיניהם לשמים ויטענו כי "בן גוריון לא ידע את האמת". האומנם בן-גוריון - הדוגמה הציונית למנהיג אמיתי ואבסולוטי, לא ידע דבר ממה שהתרחש תחת שלטונו?!

איש לא הרים את ככפת הטבח

המעניין הוא שראשי מפלגת העבודה לדורותיהם לא הגיעו מעולם לכפר קאסם כדי להתנצל על הטבח בימי השיא שלהם. שמעון פרס, שכיהן כראש ממשלה וכנשיא, ויצחק רבין, שכיהן כ"ראש ממשלת השלום" לא עשו את מה שנדרש מהם, כשהפכו ל"אנשי שלום". דווקא שניים מנשיאי המדינה - שהשתייכו לליכוד, הגיעו לשם (משה קצב וראובן ריבלין) אך לא היה להם מספיק האומץ להתנצל, ממרומי תפקידם הבכיר, בשם המדינה, על המעשה הנפשע.

הודאה במעשי רצח וגזענות שפלים הם כיום עניין שכיח בעולם. ישראל, ביומרותיה לייצג, כביכול, את כל יהודים לדורותיהם, היא זו המזנבת במדינות כמו מדינות חבר העמים, בפולין, ברומניה, בהונגריה ובאחרות כדי שהללו יודו על מה שעוללו שם ליהודים. ישראל היא גם זו שמטיפה מוסר לאירנים, לטורקים ולאחרים כדי להכיר בפשעי העבר שלהם. אבל כשמדברים על פשעי מדינת ישראל - נגד דתיים, נגד ערבים ונגד מזרחיים הרי שישראל יודעת לערפל זאת ב"טעויות" ובקלישאות אחרות כמו: "כשבונים גם טועים".

מעניין מה היו אומרים בישראל אם אדריכלי ה"אפרטהייד" באפריקה או במדינות אנטישמיות לשעבר היו עונים תשובות כאלה. הימין הישראלי צריך להבין שאם הם היו אלה שהיו מרימים את הכפפה ומודים על מה שנעשה בכפר קאסם הם היו קונים את עולמם הפוליטי ומכים שוק על ירך את "אבירי" השמאל הציוני. אין שום "גאווה לאומית" בחיפוי והסתרת טבח כ"הלכתו". הימין התנגד באותם הימים ל"שלטון הצבאי" שהושם על ערביי ישראל, בניגוד לכול חוק ורעיון הומניסטי. אבל הימין הישראלי עדיין שבוי בקונצפציית הלאומנות השדופה שמגינה על כל עוול אם הוא נעשה בידי יהודים, רק משום היותם יהודים.

השביל שנפרץ

אבל בימים אלה נפרץ שביל חדש להכיר בטבח הזה - מנקודה ממלכתית, כמונומנטום זיכרון של דמוקרטיה אמיתית, שמכירה בטעויות העבר שלה. ראשית, בני גנץ - ראש רשימת "כחול לבן", הגיע לפני הבחירות האחרונות לכפר קאסם ופתח בה סניף מפלגתי, כמו שהוא עשה זאת בכול ישובי המיעוטים. גנץ, רמטכ"ל לשעבר וטוען לראש ממשלה, יודע היטב שכמו שחברו לראשות מלפגתו, ח"כ בוגי יעלון, גינה את התנהגותו של החייל אליאור עזריה, כך עליו לגנות פי אלף את כל הרוצחים ויוזמי הרצח בכפר קאסם, שאליאור עזריה היה "צדיק" לעומתם.

שנית, בני גנץ - עם הפנים לרחוב הערבי, חייב להכיר באחד הפיגועים הממלכתיים הרצחניים ביותר של המדינה הזו, ולנסות ולהסיר כתם שחור מעל גופה המוכתם באדום, של המדינה אותה הוא חפץ לנהל. שלישית, השבוע ייפגש אותו גנץ עם ראשי ה"רשימה הערבית המשותפת". מלבד "סל הקניות" הערבי שיגישו לו אנשי הרשימה הזו הרי שעליהם לדרוש להפוך את יום השנה לטבח בכפר קאסם ל"יום זיכרון ממלכתי", בתמורה לתמיכתם מבחוץ בממשלתו של בני גנץ - עם הליכוד ובלי הליכוד.

בישראל נערכות עצרות זיכרון ממלכתיות רבות, מזכרם של אזרחים וחיילים תמימים ועד לאזכרות לרוצחים וגזענים. ולכן עצרת זיכרון ממלכתית לנטבחים האומללים הללו, שרק רצו לחזור הביתה בשלום, תעניק נקודות חיוביות למדינה הזו, על פני הנקודות השחורות הרבות המעטרות חלק מעצרות הזיכרון ל"אינשי דלא מעלי".

פרס ל"חסיד אומות העולם"

במדינות רבות, וגם בישראל, מעניקים "פרסי שלום" לכאלה אשר חרפו נפשם, ומול טרור ועוינות פעלו להצלת חיי אדם מגזענות וממוות יזום. הגיע הזמן שאדם בן שמונים וחמש לערך - לטיף דורי שמו, יקבל את עיטור השלום ויוזמן להדליק משואה ב"יום העצמאות" על כך שהפר את ה"דום שתיקה" לאחר המעשה הנפשע, והגיע ממש במחתרת לבית החולים "בלינסון" בפתח תקוה מיד לאחר הטבח כדי לשמוע מפי הפצועים האומללים על מה שעוללו להם, ואח"כ יצא להודיע את האמת ברבים ומנע את השתקת הפרשה.

לטיף דורי הוא "חסיד אומות העולם" של בני כפר קאסם. פרס דומה מגיע, גם אחרי מותו, לח"כ לשעבר ולעיתונאי לשעבר, אורי אבנרי, שהעביר את הידיעה של דורי לעיתונות העולם ולאחר פרסומה שם הוא העתיקה ופרסם את הסיפור בשבועונו הלוחם, "העולם הזה". ויש גם להזכיר, דבר שנשכח עם השנים, כי בכול זאת טובחי כפר קאסם היו מיעוט בתוך הצבא הישראלי דאז, משום שהמצפון היהודי הוא זה שגרם לקציני וחיילי הצבא בשאר אזורי המשולש הדרומי לסרב לפקודות דומות שהונחתו עליהם מלמעלה.

יש לציין לשבח ולהעניק אותות כבוד וזיכרון לאותם מפקדי הגזרות של טייבה, טירה, קלנסוואה, כפר בארא וג'לגוליה שסירבו לקיים פקודות רצח והרג דומה בגזרותיהם. את המצפון היהודי הזה - שהתנגד לקבל פקודות לא אנושיות, יש לציין בדברי הימים ההיסטוריים. לצערי הרב, העובדות הללו נדחקו לצד. קשה לי להאמין שבן גוריון לא ידע דבר וחצי דבר כשהפקודה הזו לא נחתה רק על כפר קאסם אלא על כל כפרי המושלש הדרומי... יהי זכרם של הנטבחים ברוך, ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים.