אין עוד לברוח מן האמת: הריח העולה ממשרדי פרקליטות המדינה בירושלים מזכיר בורות שופכין ביישובים נידחים במדינות נחשלות. הגיעה העת לעשות משהו. שר המשפטים
אמיר אוחנה דיבר על הקמת ועדת בדיקה ממשלתית, דבר שבסמכותו להורות על הקמתה. יש, ללא ספק, דרכים נוספות לעשות לחיסול המפגע התברואתי הזה. אם כי, אני בהחלט חושב שבשעת חרום זאת, שבה המשטר הדמוקרטי בישראל נמצא תחת מתקפה ברוטלית, צריך לנקוט הליך שדומה, בעיקרו, לפרוצדורה שנוקטים במי שליבו חדל לפעום.
יכול להיות שאני משתמש בביטוי קצת בוטה - אבל איש לא יכול להתכחש לעובדה שהימים האחרונים גורמים להרבה אנשים בחילה. פתיחתה של החקירה נגד יועצי ראש ה
ממשלה, בגין איזה אירוע הזוי, איזוטרי, שהתרחש חודשיים קודם לכן, בוודאי שהגדישה את הסאה. אבל זה היה רק שיאה של התנהגות שמזלזלת ברצונם של מיליוני בוחרים שטרחו פעמיים ללכת לקלפי. כשנקבע, למשל,
שימוע בענייניו של
בנימין נתניהו שהיו צריכים, לטעמי, להיזרק לפח האשפה זה מכבר, אמרו הכול: הנה הגיעה שעה של התפכחות בקרב כל אלה שעשו לילות כימים כדי לתפור תיק למי שעומד בראש המחנה העצום שרוצה לראות במי שהוא בחר את ראש הממשלה.
והנה, למרבה הפליאה, מי שעומדת בראש הממליצים על הכנת כתבי אישום פרשה לה לחופשה פרטית בעיצומו של השימוע. למה היא עשתה את זה, קשה לדעת, אבל ההרגשה הייתה שמי שגיבה אותה חושב שמותר להשתין על ציבור האזרחים מראש המגדל - ולצפות שהוא ינגב את הפנים תוך סגידה למעמדם של המשתינים.
ואני אומר, לא עוד.
אינני מניח שפנייה לבית הדין הגבוה לצדק יכולה להועיל,. בנושא תצהיר השקר, לכאורה, שהגישה ליאת בן ארי לבית הדין לעבודה, או בנושאים אחרים - ויש רבים כאלה. החקירה הממושכת הולידה אין ספור כשלים חוקתיים. ההדלפות הזדוניות לאמצעי התקשורת היו צריכים לשים קץ לחקירה עוד לפני זמן רב - אבל מאומה לא נעשה. יועץ משפטי, מחדלניק בכל הנוגע לתפקידו, נמנע מכל עשייה - וזה ממש חבל. קודמיו נלחמו בהדלפות מגמתיות.
השופטים בדימוס
הילה גרסטל ו
דוד רוזן הצביעו על לא מעט כשלים בגוף החולה הזה. אבל מאומה לא קרה, ולא משום שלא היה בסיס מוצק לדברים שאמרה הילה גרסטל על
שי ניצן או לדברים שקבע מעת לעת דוד רוזן, אלא משום שבהרכבה של הערכאה העליונה נמצאים שופטים לא מעטים ששתו מאותה באר שממנה שותים כיום אלה שמכונים: "בכירי הפרקליטות".
כך-או-כך, הדברים אינם יכולים להישאר כפי שהם היום. צריך להיות, לדוגמה, פיקוח ציבורי הדוק ביותר - כמו במדינות מתוקנות רבות - על היכולת של רשויות אכיפת החוק, שחלקן, אגב, עוסקות ברמיסת החוק במקום באכיפתו, בעת שהן מבקשות לפתוח בחקירה הנוגעת בעצבים הכי רגישים של המשטר הדמוקרטי הנוהג בישראל.
ובעניין זה, חשוב לציין שאין מדינה בעולם החופשי שבה יכול פקיד, יהיה מעמדו רם ככל שיהיה, לפתוח בחקירה נגד ראש המדינה - ולסכל בכך בחירה חופשית של מיליוני אזרחים. זה פשוט מצב אבסורדי. היועץ המשפטי לממשלה, פקיד ממונה לתקופה קצובה בת חמש שנים, בסמכותו להפוך עלינו את חיינו במשיכת קולמוס אחת.
וחשוב לזכור, ככלות הכול, הרי מי שמפעיל את הרשויות הללו, פרקליטות, משטרה ואחרות, הם פקידים שלא תמיד פועלים רק מתוך שיקולים רלוונטיים, נקיים מכל אינטרסים זרים - וזה אך טבעי שזה כך. אנשים בנויים מיצרים, משאיפות, מאמוציות ומשאר התכונות שהן אופייניות למי שמגיע עם אג'נדה למקום עבודתו. וזאת בדיוק הסיבה שבארצות הברית, למשל, הדרך לפגיעה אפשרית בראש המדינה, בנשיא, נתונה, כל-כולה, בידי הגוף המחוקק.
אביחי מנדלבליט, לדוגמה, בוודאי חשב לא פעם על רצונו להגיע לבית המשפט העליון. כמו גם פרקליט המדינה שי ניצן. ולא מן הנמנע שליאת בן-ארי רואה בעיני רוחה את עצמה יושבת, ביום מן הימים, על כיסא פרקליט המדינה. איני אומר שזה באמת מה שהם רוצים - ושזאת הייתה הסיבה למסע הציד שנפתח, לדעתי, נגד ראש הממשלה - אבל זאת אפשרות. ומי שרואה את דרכי התנהלותם מבין ששום דבר תמים לא הוליך אותם בדרך שבה הם הלכו.
כך-או-כך, זאת השעה לעשות מעשה. מינוי ועדת בדיקה ממשלתית היא צו השעה. שר המשפטים ימנה - והממשלה תאשר. והכרעות היועמ"ש ימתינו עד לסיום עבודתה של הוועדה שבראשה יעמוד שופט בדימוס. סמכויותיה יהיו כסמכויות של ועדת חקירה ממלכתית. הדיונים יהיו פומביים - והכול יהיו חייבים להופיע בפניה. כך זה היה לאחר המהומות בשנת 2000 שבמהלכן נהרגו 13 אזרחים ערביים וכך זה היה לאחר מלחמת לבנות השנייה.