הכרעה בטבריה (ו') - טבח אזרחים בשוק

בסוף מארס נכנסה לעיר העתיקה של טבריה כיתה של ה"הגנה" מיבניאל, ומפקדהּ אברהם ריקלין קיבל את הפיקוד גם על שתי הכיתות שחנו בבית חכם רבנו אבולעפיה ובבית הסמוך לו, שהיה שייך למשפחת אודסר. עם התגבורת הזאת מנו מגיני העיר העתיקה עשרים ושניים לוחמים. בימי ההפוגה הזמנית הביא ריקלין לעיר העתיקה חומרי בניין לביצורים, ולפי דרישתו פונו ממנה התושבים היהודים המעטים שלא עזבו אותה עד אז.

ב-9 באפריל בלילה כבר היו ריקלין ופקודיו במצור. משוריין יהודי פרץ לעיר העתיקה, עם מפקד החי״ש של טבריה, יצחק שוסטרמן, ועם שניים מפקודיו, והביא לנצורים ציוד ואספקה. הכיתה של נחום עב חיפתה על המשוריין בכניסתו ובצאתו. הודות לציוד הזה החזיקו אחר-כך ריקלין ופקודיו מעמד בבית רבנו אבולעפיה, מול ההתקפות הרצופות. שוסטרמן ושני פקודיו הסיעו במשוריין לעיר החדשה אישה אחת זקנה, האחרונה מכל התושבים היהודים שנשארה בעיר העתיקה ושסירבה עד אז להיפרד מביתה. המשוריין עלה על מוקש ואש אחזה בו. הערבים ירו על הנוסעים שניסו להיחלץ מתוכו. הכיתה של עב ירתה לכיוון מקורות הירי, וחוליה בפיקוד אברהם פרידה, בן העיר העתיקה, הסתננה ממנה החוצה דרך הגגות, התמקמה מעל לעמדות הערבים והשליכה עליהן רימונים. הערבים נטשו את העמדות והיריות פסקו. שלושה אנשי ה"הגנה" נחלצו מן המשוריין הבוער, אבל הזקנה סרבה לצאת ממנו ונשרפת למוות. בדו״ח של עב לא מוסבר מדוע לא חילצו אותה בכוח. הרי ייתכן שלו היו מתעכבים כתוצאה מהתנגדותה, לא היו מספיקים להיחלץ בעצמם. מאז, נחסמו הדרכים בין השכונות החדשות לעיר העתיקה. הערבים סברו שהמאחז של היהודים בעיר העתיקה רופף, ותקפו אותו מספר פעמים.¹

בתחילת אפריל נכנעו מפקדי טבריה הערבים ללחץ של הקיצוניים וביקשו עזרה מנצרת. שתי יחידות ערביות תגברו את טבריה, אחת בפיקוד קצין עבר-ירדני, מוחמד עירחאני, ואחת בפיקוד תושב נצרת, דיאב אלפהום. בסיוע התגבורת השתלט סובחי שהין על המפקדה, ובני משפחת טברי איבדו את שלטונם המוחלט בעיר.²

ניצחון הערבים במלחמת הדרכים בסוף מארס היה אחד מגורמי האסון של הטבריינים הערבים. הפוסחים על שתי הסעיפים הצטרפו אל הקיצוניים בגלל טעות בהערכת המצב. הם סברו שמערך-ה"הגנה" של היהודים מתמוטט, והתכוננו להשתתף בשמחת הניצחון ובחלוקת השלל. כל תושבי טבריה ידעו שקאוקג'י תקף את משמר העמק ב-4 באפריל, שמעו בתחנות הרדיו הערביות וקראו בעיתונים סיפורי נפלאות על ניצחונות "צבא ההצלה" במערכה הזאת. הם לא ידעו מה קרה באמת, ובוודאי לא הבינו את משמעות האירועים. הקרב האחרון על טבריה התחיל לפני התקפת הפלמ״ח בגזרת משמר העמק.

ב-8 באפריל ירו ערבים על יהודים בשוק של טבריה, שהיה הומה מאדם, והרגו אחד-עשר מהם. היה זה יום ה‘ בשבוע, ומאות נשים מקריית שמואל שירדו לעיר התחתית לקנות צורכי שבת, מצאו מחסה בבתי המלון. לוחמי ה"הגנה" השיבו אש, וחיילים בריטים ירו פגזים על עמדות שני הצדדים. באותו בוקר נורה ונהרג נהג טנדר יהודי טברייני, על הכביש, סמוך לכפר חיטים. בעיר העתיקה ירו הערבים על בית אבולעפיה ופצעו שניים מלוחמי ה"הגנה". בלילה פינו הבריטים אחד מהם לבית החולים, פצוע קשה בראשו. כשביקרו אצלו אנשי ה"הגנה" מהעיר החדשה מסר להם הפצוע פתק מאברהם ריקלין: "בלילה ניסו הערבים להפריע. הדפנו אותם. בנסיגתם הציתו כמה בתים. אנשיי עייפים מאוד, ויש צורך להביא תגבורת במהירות. הם אינם מאומנים ואי-אפשר להישאר איתם בלבד. יש צורך בתחמושת. אבקש לסדר הדבר מהר, עוד הבוקר." כאמור לעיל, נענה מפקד החי״ש הטברייני יצחק שוסטרמן לבקשה זו, ומשוריין פרץ את המצור ב-9 באפריל בלילה, להביא ציוד ואספקה לעיר העתיקה.³

יצחק תג'ר תיעד ביומנו את אירועי 8 באפריל, ודיווח אחר-כך להנהלת כי״ח בפאריס. "יום השוק. הערבים פותחים בהתקפה רצחנית וברברית ב-9.30 בבוקר. תוך דקות אחדות נהרגו אחד-עשר יהודים ושמונה נפצעו. התמונה מזעזעת. ברגעים קריטיים אלה באה לנו עזרה מהמגינים הצעירים שלנו בעיר העתיקה, שפתחו באש חזקה ומנעו טבח גדול יותר והרס החנויות. הצבא הבריטי התערב ופתח באש. שני פגזים שפשפו עמדה ערבית ופגז אחד נכנס לבנק לאומי ופצע ארבעה מבחורינו, ואחד מהם מת אחר-כך מפצעיו. התמונה בצהריים הייתה כזאת: כאלפיים יהודים בעיר התחתית, כשמונה מאות תלמידים בצרה. פעולות הצלה נמשכו כל היום וגם בלילה. אבדותינו שנים-עשר הרוגים, שמונה פצועים ושמונה-עשר נעדרים. ארבעה כלי רכב משוריינים שלנו יצאו מכלל שימוש. אבדות הערבים גדולות. ב־6 בערב חזר התלמיד האחרון בריא ושלם לביתו. התנהגתי על־פי מה שלמדתי: כשירו לעברי רצתי בזיגזג. הציל אותי יוסף נחמני, שעבר לידי עם רכבו. אתו היה ראש העיר. מפקד הגדוד הבריטי, הקולונל אנדרסון, נכנס לקלחת הזאת. הוא הזמין אליו את נציגי היהודים והערבים ופקד עליהם להפסיק מיד את האש."

נציגי היהודים היו צחר, תג'ר וחברי ועד הקהילה וּועד הביטחון. את המשלחת הערבית לא איישו מנהיגים מקומיים; אלה נסעו לפתע לנצרת. נציגי הערבים הסכימו להפסיק את האש, אך העמידו תנאי: שלוחמי ה"הגנה" ייצאו מהעיר העתיקה. "דחיתי תנאי זה", דיווח תג'ר, "וביקשתי שהרוצחים יבואו על עונשם. הקולונל, מאוהדי המופתי, לא הכיר באשמת הערבים ודרש מאיתנו להוציא את חברי ה'הגנה' מהעיר העתיקה. התנגדנו לבקשתו, והוא נסוג ממנה."⁴

אספקת החשמל שובשה וקווי הטלפון נותקו ב-8 באפריל. המא״ז אופטובסקי ביקש ממפקד גדוד 12, דוד פרדקין, לפשוט בלילה על ריכוזי הערבים בטבריה ובסביבה. מח״ט "גולני", משה מן, לא קיבל את הצעת פרדקין לפגוע בלגיון העבר-ירדני שחייליו ירו ביהודים, אלא הורה למפקדי הגדודים לפגוע במכוניות ערביות בדרכים שבין טבריה לנצרת ובריכוזים ערביים אחרים. קצין המבצעים של "גולני", נחום גולן, טלפן לאיילת השחר וביקש מסגן מפקד הגדוד השלישי של הפלמ״ח, משה קלמן, לפעול בטבריה בתיאום עם פרדקין, ואמר לו: "ייתכן שהערבים יתקפו חזק את היהודים בטבריה עוד הלילה.״⁵

לא לכל לוחמי הגדוד השלישי היה נשק, על כן הוציאו נשק, תחמושת וחומרי-נפץ, מהסליק של קיבוץ גינוסר, בלילה שבין 8 ל־9 באפריל.⁶ עד אז היו לכל סטן בעלים אחדים בגדוד זה – שאבטח את התחבורה בין טבריה למטולה וביצע כמה פעולות גמול – ולא כל לוחמי הגדוד הופעלו בו-זמנית. חיילי שלוש כיתות מפלוגה ג‘⁷ של הגדוד השלישי, שחנתה במושבה מגדל, הלכו ממגדל לטבריה, בפיקודו של ראובן נצר. פרדקין ונצר תכננו לפוצץ את בית משפט השלום, שכוח ערבי גדול חנה בו, ונצר גם הכין תוכנית להשתלט על כל טבריה הערבית, אבל תוכניתו לא בוצעה. בקרב על טבריה השתתפו יחידות אחרות מהגדוד.⁸

_____________________

בשבוע הבא: מפקד המרחב הבריטי הקולונל אנדרסון דורש מארגון ההגנה לפנות את כוחותיה מהעיר העתיקה ונענה בסירוב; הבריטי הכריזו על הפסקת אש לארבעים ושמונה שעות; חילופי אש בין כוח ערבי ברכס שייח' קדום ממערב לטבריה לבין כוח של גדוד 12 מהגליל התחתון; מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח מולא כהן הודיע למפקדי טבריה כי פקודיו יתקפו את טבריה העתיקה על-מנת לפרוץ את הדרך שחסמו הערבים לגליל העליון; קרבות בלתי פוסקים ברובע היהודי בעיר העתיקה.

1. ראיון עם אברהם ריקלין.
2. ערף אל-ערף "אל נקבה" א, עמ' 206-202.
3. א"צ, אל גולני מאת אופטיק, דו״ח על מאורעות יום חמישי, 8 באפריל 1948 בטבריה, ו-10 באפריל 1948; א"צ, אל ברק מפלוגה ג' ואל ברק מאופטיק 8 באפריל 1948; נחום עב.
4. דו״ח תג'ר לפאריס.
5. א"צ, אל המג"דים ורמטכ״ל מאת גולני, 8 באפריל 1948; א"צ, אל ברק מאת גולני, 8 באפריל 1948; א"צ, אל סגן עלי מגולני (יבניאל), 8 באפריל 1948.
6. א״צ, לברק מנרב (גינוסר), 8 באפריל 1948; א"צ, לברק ממשה, 8 באפריל 1948; א"צ, לברק מאברמ'לה.
7. כשפרצה המלחמה שלח הגדוד השלישי שתי פלוגות מעמק הירדן לאצבע הגליל, שבו חנתה לפני כן פלוגה אחת שלו. פלוגה ג' של גדוד זה חנתה כעתודה מבצעית במושבה מגדל מצפון לטבריה. פלוגה זו נשלחה לסייע לקרבות במשמר העמק וברמת יוחנן.
8. ראיונות עם משה קלמן, מולא כהן וראובן נצר.