בתוך ימים ספורים יבקשו עורכי דינו של הנשיא
דונלד טראמפ מבית המשפט העליון של ארה"ב לקבוע, כי רואי החשבון שלו – משרד מאזארס – אינם חייבים למסור את דוחות המס שלו לתובע המחוזי במנהטן. אם בית המשפט יסכים לדון בתיק, הכרעתו תהיה משמעותית מאוד בנוגע למגבלות כוחו של הנשיא – כמו גם לעצמאותו של בית המשפט עצמו, סבור ניו-יורק טיימס.
בית המשפט הפדרלי לערעורים דחה את עמדתו של טראמפ וקבע, כי על רואי החשבון למסור את הדוחות; פסיקתו הצטמצמה לגבולות המקרה הספציפי. אם בית המשפט העליון ילך באותו מסלול, פסק הדין שלו יעסוק רק בשאלה האם צדדים שלישיים צריכים למסור מסמכים של נשיא מכהן לחקירת חבר מושבעים גדול. אולם פסיקה שכזאת – אשר תדחה את הטענה לפיה לנשיא יש חסינות גורפת – תתמודד בצורה נדירה ביותר עם השאלה האם הנשיא חסין מפני חקירה.
מאחר שהצו מופנה לרואי החשבון ולא לטראמפ עצמו, אין סכנה של משבר חוקתי – צופה הטיימס. אם הצו היה מופנה לטראמפ, הוא עלול היה להפר אותו ולחולל משבר שכזה. אך לא ניתן להתעלם מסירובו של טראמפ לחשוף את הדוחות, כפי שציין נשיא בית המשפט הפדרלי, רוברט כצמן: "ששת הנשיאים האחרונים, מאז הנשיא קרטר, פרסמו מרצונם את דוחות המס שלהם. איננו מייחסים לעובדה זו משקל שלילי, אך היא מחזקת את מסקנתנו לפיה פרסום מידע פיננסי אישי, כשהוא לעצמו, אינו פוגע ביכולתו של הנשיא למלא את תפקידו".
בית המשפט העליון נשלט כיום בידי חמישה שופטים שמונו בידי נשיאים רפובליקניים, כולל שניים בידי טראמפ. אבל במקרים קודמים בהם נדרש הנשיא לספק מידע, לא פסק בית המשפט על-פי קווים מפלגתיים. הוא פסק פה אחד נגד הנשיאים ריצ'רד ניקסון ו
ביל קלינטון, כאשר להכרעה שותפים השופטים שמונו בידי נשיאים אלו. פסקי הדין הללו הובילו להתפטרותו של ניקסון ולהעמדתו לדין של קלינטון בפני הסנאט, שם זוכה.
לדברי פרופ' דייוויד שטראוס מאוניברסיטת שיקגו, קריאת שני פסקי הדין הללו מלמדת שטראמפ ניצב בפני קרב קשה. "פסק הדין בעניין ניקסון קבע את העיקרון שניתן לזמן את המסמכים הרגישים ביותר של הנשיא. פסק הדין בעניין קלינטון קבע שהנשיא חייב להשיב לתביעה אזרחית נגדו, כולל במסירת עדות. הפעם לא מדובר על משהו שנדרש אישית מהנשיא". עורכי דינו של טראמפ טוענים מצידם, כי מדובר במקרה שונה, משום שזהו "ניסיון להטריד את הנשיא בחוסר תום לב, לא אכיפת חוק לגיטימית". ואילו התובע המחוזי, סיירוס ואנס, אומר, כי טראמפ מנסה ליצור לעצמו חסינות חדשה.
הפוסט צופה, כי בית המשפט העליון יבחן כיצד לאזן בין הימנעות מפגיעה ביכולתו של הנשיא למלא את תפקידו לבין צרכיה של מערכת המשפט. בפסקי הדין של ניקסון וקלינטון, בית המשפט קבע את נקודת האיזון במקום שלדעת רוב המשקיפים נוטה לטובת ואנס ולרעת טראמפ.
במקרה של ניקסון, קבע בית המשפט פה אחד, כי עליו לציית לצו המורה לו למסור את הקלטת שיחותיו בחדר הסגלגל. הנשיא וורן ברגר, אשר מונה בידי ניקסון, כתב את ההחלטה. בשימוע אישור המינוי שלו, שיבח אשתקד ברט קוואנו – מינוי של טראמפ – החלטה זו: "זה היה אחד הרגעים הגדולים ביותר, בגלל הלחצים הפוליטיים באותה עת, בית המשפט עמד על עצמאותו השיפוטית בעת משבר לאומי". לדבריו, המסר היה ברור: "איש אינו מעל החוק בשיטה החוקתית שלנו". באותו מקרה דחה בית המשפט את טענתו של ניקסון לחסינות נשיאותית, באומרו שצרכי מערכת המשפט חשובים יותר; במקרה הנוכחי, לא טוען טראמפ לחסינות נשיאותית.
במקרה של קלינטון, התיר בית המשפט פה אחד לנהל תביעה אזרחית נגד קלינטון, בעודו בתפקיד, על הטרדה מינית. שני השופטים שהוא מינה – רות בדר-גינזבורג וסטיבן ברייר – תמכו בהחלטה. התביעה נגדו הוגשה בבית משפט פדרלי, בעוד הצו במקרה של טראמפ נוגע לחבר מושבעים מחוזי. להבדל יש משמעות, מסביר הטיימס, משום שבית המשפט העליון ביסס את החלטתו על הפרדת הרשויות במישור הפדרלי; הוא לא עסק בשאלה מה היה קורה אילו התביעה הייתה במישור המדינתי. עורכי דינו של טראמפ נאחזו באבחנה: לדבריהם, חקירה של נשיא מכהן בידי תובע מקומי היא בעייתית במיוחד, משום שאם תתאפשר כזו – ניתן יהיה לנהל אלפי חקירות נגד כל נשיא.
שני הצדדים הסכימו על הליך מהיר, כך שבית המשפט יוכל להחליט כבר בחודש הבא האם לשמוע אותו, ואם כן – להכריע בחודש יוני, לפני תום שנת המשפט ולפני שהמרוץ לנשיאות ייכנס לישורת האחרונה. והוא כמובן יכול להחליט שלא לדון, ואזי יחויבו רואי החשבון למסור את הדוחות.
