מה ליברמן באמת רוצה

משילות נוסח ליברמן

נראה שאין פתרון לפלונטר הפוליטי הנוכחי, כל עוד אין צד שמוכן להתאבד. החלום של "כחול לבן" לראות את הליכוד מתנתק משותפיו הטבעיים, הוא בלתי אפשרי עבור הליכוד עצמו, שבלי שותפיו עלול למצוא עצמו שנים רבות באופוזיציה. כחול-לבן, אם תשב עם "הסמוטריצ'ים", תחל תהליך שבסופו התאגיד המוזר הזה, שגם כך קשה לשמור אותו בחתיכה אחת - יתפרק לגורמים.

לפיד לא יישב עם החרדים בתנאים שלהם, מרצ לא תשב עם מירי רגב ומיקי זוהר, הרב פרץ לא יישב עם ערבים, הערבים לא יישבו עם אף אחד, הפרץ האחר לא יישב עם נתניהו... כולם כלואים בהבטחות הבחירות הלגיטימיות שלהם, ואם לא יימצא זה שיגיד שהוא מקריב את המשך דרכו הפוליטית למען הקמת ממשלה (כמו שאולי אבי גבאי היה צריך לעשות בסבב א') - סבב ג' הוא בלתי נמנע.

מי שגרם לכל הסמתוכה הזאת, הוא דווקא זה שלא מזמן דאג להעלאת אחוז החסימה והסביר זאת בדאגתו ל"משילות". גם הצטרפותו אל הליכוד לרשימה אחת נעשתה מאותה דאגה ממש, שהרי מדובר באדם שהיציבות השלטונית חשובה לו מאוד. אלא שכעת, כהן המשילות, דווקא הוא זה שההחליט להוציא עצמו ממפת הגושים, ולהותיר את שני הגושים בלי יכולת להגיע ל-61 חברי כנסת. זה שאתמול הטיף לכולם על משילות - הוא אבי אבות הבלגאן וחוסר המשילות, והסבריו לכך הם לא פחות ממביכים. כעת, כשהכל עוסקים בשאלה מה רוצה ליברמן, ומה ההגיון המנחה אותו, נדמה לי שאני יודע את התשובה.

ההגיון של ליברמן, והקשר לבת שלי

קצת מביך לשמוע את דובריו האומללים של ליברמן באמצעי התקשורת, כשהם מנסים להסביר דבר שהם עצמם לא מבינים. "אנחנו קוראים לממשלת אחדות", הם חוזרים ואומרים, אבל קורסים בשאלה הבאה אחריה. האם אין לכם תוכנית חלופית? "רוצים ממשלת אחדות". ואם זה לא מתאפשר - אין אלטרנטיבה? אין נכונות להתפשר עם המציאות? "רוצים ממשלת אחדות". ואם כל הנסיונות עלו בתהו, אתם מעדיפים בחירות על ממשלה צרה? "ממשלת אחדות".

לליברמן, נוח שמישהו אחר מנסה להסביר אותו, הדבר יוצר תחושה שיש איזה סוד עליון שרק גאון אחד ומיוחד מבין. במקרים הבודדים שהוא מתראיין בעצמו, תשובותיו עמומות וקלישאתיות, ודיבורו הכבד והאיטי מייצר תחושה של אדם חכם שרואה את מה שאין איש רואה מלבדו. אלא שהמשחק של ליברמן הוא לא חידת הגיון, אלא שעשועון נונסנס, שהמטרה שלו היא רק להיראות מתוחכם, ולהצליח לעבוד על כולם. הרי פוליטיקה היא תחום יצירתי, וכל התבצרות מאחורי חלום בלתי אפשרי - היא מנוגדת לאומנות הפוליטית האמיתית, שיודעת בתושיה, ולא בכוח, למצוא את נקודות המפגש וההסכמה ולפתור מחלוקות ופערים.

אבל מאחורי ההתעקשות הילדותית הזאת של ליברמן, שלא להצטרף לממשלה צרה כלשהי, לא עומדת השנאה לנתניהו, לא הרצון ליציבות שלטונית, גם לא אידיאולוגיה נשגבת, שהרי ידוע כבר שנים שליברמן משוחרר מאידיאולוגיות. מאחורי העיקשות של ליברמן לא עומד הפחד מחרדים, או מערבים, או ממושחתים, או מתיק הביטחון, גם לא הרצון בתיק כזה או אחר ואפילו לא רצונו ברוטציה על תפקיד ראש הממשלה.

בהתעקשות ילדותית לא חייב להיות הגיון, כמעט תמיד אין אסטרטגיה, ויש להניח שגם ליברמן עצמו פשוט נסחף אחר הרעיון של עצמו, שכבר לא ברור לאיש, גם לא לליברמן עצמו, מדוע נולד ולאן הוא מוביל. הגיון חיפשנו? הרי ברור שאין כזה: איזה הגיון יכול לגרום לאיש פוליטי להתעקש על רעיון לא ישים, ולבטל כל אפשרות לרעיון שניתן לבצע בקלות? ויותר מכך: איזה הגיון יש לאיש פוליטי שמסרב לממשלה שבה הוא יהיה מלך, ודורש בתוקף ממשלה שבה לא יהיה בו צורך?

השבוע כשטיילתי עם בתי בת השלוש, הגיע הזמן להיפרד מחברתה. בתי, למרות כל ההפצרות, סירבה בתוקף להיפרד, ורק אחרי שהחברה הלכה, החלה לבכות שהיא לא הספיקה לומר "ביי-ביי". מה ההגיון? אין הגיון! סרבנות מיותרת, עיקשות חסרת רעיון, מלווה בבכי בלתי נמנע. מוזר ומדהים לגלות, שמה שמרכיב ומפיל ממשלות, מה שחורץ דינן של מפלגות וקואליציות - לא רחוק מהרבה ממה שגורם לילדה בת שלוש לרקוע ברגליה ולפרוץ בבכי באמצע הרחוב.