הכל מתחיל בשיחה שקיימו הנשיאים דונלד טראמפ ו-ולדימיר זלנסקי ב-25 ביולי 2019. הם שוחחו על יחסי ארה"ב-אוקראינה ועל הסיוע שמעניקה הראשונה לאחרונה, ואז אמר טראמפ: "אבל אני צריך שתעשה לי טובה" - והחל לדבר על חקירות שחיתות ועל כך שכדאי שזלנסקי יעמוד בקשר עם פרקליטו האישי, רודי ג'וליאני.

איש אינו מכחיש למה הייתה הכוונה: לבדוק חשדות לשחיתות בחברת הגז בוריסמה, בה שימש כדירקטור הנטר ביידן, בנו של ג'ו ביידן - סגן הנשיא לשעבר ומועמד מוביל של הדמוקרטים לקראת הבחירות לנשיאות; ולבדוק את הטענה לפיה אוקראינה התערבה לטובת הדמוקרטים ב-2016, ולא רוסיה לטובת הרפובליקנים. השאלה הגדולה היא, האם טראמפ התנה את הסיוע לאוקראינה בכך שזלנסקי לכל הפחות יכריז על חקירות אלו, ובכך יתן לו נשק פוליטי רב-עוצמה בשנת הבחירות הקרובה. או במילים אחרות: האם היה "קח ותן", בנוסח הלטיני שבכותרת המדור.

טראמפ טוען בתוקף: ממש לא; זו הייתה "שיחה מושלמת", הוא שב ואומר. תומכיו קצת פחות נחרצים והרבה פחות עקביים. הם אכן החלו בטענה שלא היה "קח ותן", עברו לטענה שהיה אבל זה מקובל לגמרי ביחסים דיפלומטיים, וכעת טוענים שהייתה כוונה אבל היא לא התממשה. וזו השאלה המכרעת: אם טראמפ יצר זיקה בין עניינים של ביטחון לאומי לבין צרכיו הפוליטיים - זו עבירה בת-הדחה; אם לא - זו עוד התבטאות אופיינית שלו, מעצבנת ואולי שערורייתית, אבל לא פלילית.

החל משלשום (יום ד', 20.11.19) קשה מאוד אפילו לתומכיו של טראמפ לטעון שלא היה "קח ותן". שגריר ארה"ב באיחוד האירופי, גורדון זונדלנד, אמר לוועדת המודיעין: ללא ספק היה "קח ותן" בנוגע לבקשתו של זלנסקי לשוחח עם טראמפ ולהיפגש איתו בבית הלבן; קרוב לוודאי שהיה בנוגע לסיוע הצבאי בסך 391 מיליון דולר שהקפיא טראמפ בין יולי לספטמבר.

העדות של זונדלנד היא בעלת חשיבות עצומה משתי סיבות. האחת: הוא היה אחד הערוצים המרכזיים של ארה"ב בכלל ושל טראמפ בפרט לאוקראינה. הוא נפגש עם זלנסקי ואנשיו, העביר להם מסרים בנוגע לחקירות המבוקשות ודיבר איתם על שיחה ופגישה בין הנשיאים. הוא גם שלח עידכונים בכתב לשר החוץ, מייק פומפאו, ולראש הסגל, מיק מולבאני, ושוחח עם בכירים אחרים בשירות החוץ האמריקני. במילים אחרות: הוא עמד בליבה של הפרשה.

השנייה: זונדלנד הוא תומך טראמפ, אשר קיבל את משרתו לאחר שתרם מיליון דולר לוועדת ההשבעה של הנשיא (כן, ככה זה עובד בארה"ב). טראמפ ותומכיו אינם יכולים לטעון שהוא רוצה לסייע לדמוקרטים או שהוא חלק מה-deep state הנטועה לדבריהם עמוק בממסד הפוליטי והממשלי, ואשר חותרת נגד טראמפ האאוטסיידר. בהקשר הזה, עדותו של זונלדנד בפרשת אוקראינה דומה לזו של ג'ון דין בפרשת ווטרגייט: אדם שבא מלב הממשל ומעיד נגדו.

עד כה, ההגנה הרפובליקנית על טראמפ התרכזה בניסיון להכפיש את העדים נגדו ואת הדמוקרטים וההליך. על לויטננט-קולונל אלכסנדר וינדמן, איש המועצה לביטחון לאומי שעדותו הייתה נחרצת במיוחד (הוא אמר עד כמה נחרד משיחת טראמפ-זלנסקי, הבקשה הייתה לא ראויה, הושמטו קטעים מהתמליל שפורסם), הם אמרו שאולי אינו נאמן לארה"ב משום שנולד באוקראינה (והיגר עם משפחתו בגיל שלוש). וינדמן אישר שבכירים אוקראינים ניסו שלוש פעמים לשכנעו לחזור למולדתו ולקבל בה תפקיד בכיר, אך הדגיש שדחה את ההצעות ודיווח עליהן מיידית לממונים עליו. התקשורת הפרו-טראמפית פרסמה את החלק הראשון של תשובתו והשמיטה את השני.

על מארי יובנוביץ, השגרירה בקייב אותה הדיח טראמפ כדי לשאת חן בעיני זלנסקי, אמר הנשיא שהיא נכשלה בכל מקום בו שירתה. הוא צייץ את הדברים תוך כדי עדותה - מה שעלול להוות הטרדת עד. על ביל טיילור, אותו מינה פומפאו לשגריר בפועל במקום יובנוביץ, אמר טראמפ שמינויו היה טעות. את יו"ר ועדת המודיעין, אדם שיף, מכנה טראמפ "Shifty Schiff" - משחק מילים שתרגומו המילולי הוא "שיף הנכלולי". ואת ההליך כולו מגנים טראמפ ואנשיו כ"ציד מכשפות", "תרמית" ו"הצגה טלוויזיונית" - למרות שהוא מעוגן בחוקה ומנוהל כמו הליך ההדחה נגד ביל קלינטון.

כאמור, נגד זונדלנד הם לא יכלו להשתמש בכלי הנשק הללו. דייוויד ניונס, ראש הסיעה הרפובליקנית בוועדת המודיעין, בחר בטקטיקה שונה: הוא נאם ארוכות על הטענות בדבר התערבות אוקראינית בבחירות 2016 ושאל על כך את זונדלנד - למרות שכמובן אין לו שום ידע בנושא. "בוא נדבר על עובדות", הציע ניונס לזונדלנד - ואז העלה את תיאוריית הקונספירציה שאין לה שום הוכחה, והאשים את גרמניה שאינה מסייעת לשכנתה אוקראינה למרות שהשתיים אינן חולקות גבול.

אם היה מדובר בהליך משפטי, בהחלט ייתכן שעדותו של זונדלנד הייתה מובילה להרשעתו של טראמפ. יש כאן (אם נשתמש בחוקים הישראלים) לכל הפחות ניצול לרעה של כוח המשרה; קרוב לוודאי שגם מרמה והפרת אמונים; ואולי אפילו בקשת שוחד - תן לי טובת הנאה פוליטית ואתן לך משאבים לאומיים. זונדלנד הוא לא העד היחיד: בכירים במשרד החוץ ובמועצה לביטחון לאומי הצביעו על אותה אווירה, אותן הוראות ואותן תוצאות. יש גם חילופי דוא"ל ומסרונים המאוששים את הדברים.

העניין הוא, שלא מדובר בהליך משפטי אלא בהליך פוליטי. האבות המייסדים של ארה"ב התלבטו רבות בשאלה מה לעשות אם חלילה יתברר שהנשיא עבר על החוק. הם החליטו, כחלק מעקרון הפרדת הרשויות, להפקיד את גורלו בידי המערכת הפוליטית: בית הנבחרים יכול להגיש נגדו כתב אישום, ואזי משמש הסנאט כולו כחבר המושבעים. ההיגיון בהחלטה זו היה, שמאחר שהנשיא נבחר ישירות בידי העם - רק נציגי העם הם הרשאים להדיחו. וזה בהחלט עושה שכל.

הבעיה היא, שמן הצד השני - ההחלטה איננה מתקבלת משיקולים משפטיים אלא משיקולים פוליטיים. אנדרו ג'ונסון הועמד לדין ב-1868 משום שיריביו התנגדו לדרך בה פעל לאיחודה של ארה"ב לאחר מלחמת האזרחים, והם חיפשו דרך להיפטר ממנו; הוא ניצל על חודו של קול. ריצ'רד ניקסון התפטר ב-1974 כאשר איבד את תמיכתם של כמעט כל הסנאטורים הרפובליקנים. ביל קלינטון זוכה ב-1998 בידי הרוב הדמוקרטי בסנאט, למרות שהיה ברור שמסר עדות שקר בפרשת מוניקה לוינסקי. מיד נראה מה המשמעות בפרשת אוקראינה.

לאן הולכת חקירת ההדחה? לדמוקרטים יש רוב בוועדת המודיעין של בית הנבחרים ובמליאתו, ולכן קרוב לוודאי שהם יגישו כתב אישום נגד טראמפ. הבעיה שלהם היא לוח הזמנים של הבחירות המקדימות במפלגתם לקראת הבחירות לנשיאות.

הפריימריז הדמוקרטיים מתחילים בשבוע הראשון של חודש פברואר ו-3 במארס הוא Super Tuesday - היום בו מתקיימות הבחירות ב-16 מדינות, כולל קליפורניה וטקסס רבות החשיבות. למרות שמדובר במאבק קשה ואף חריף, תשומת הלב התקשורתית חשובה מאוד לדמוקרטים, במיוחד לנוכח העובדה שאצל הרפובליקנים אין התמודדות. הם לא היו רוצים שמשפטו של טראמפ יתחרה על הכותרות.

התוכנית המקורית של הדמוקרטים הייתה לסיים את השימועים עד חג ההודיה (יום חמישי הבא) ואת המשפט עד פגרת חג המולד. אבל הראיות והעדים הלכו והתרבו, והיה עליהם לבחור בין זירוז ההליך לבין מיצויו. הם בחרו במסלול ביניים: הרבה עדים, עם שלושה ימי שימועים ביום ושלושה-ארבעה עדים ביום. לא ברור אם ניתן להתחיל את המשפט בסנאט לפני חג המולד ו-1 בינואר, שזה אומר לנהל אותו עם הפסקות ממושכות. כרגע נראה, כי המשפט יתנהל בחודש ינואר.

החוקה מחייבת רוב של שני שלישים מהסנאטורים כדי להרשיע את הנשיא ולהדיחו. היום זה אומר 67 סנאטורים. לרפובליקנים יש רוב של 53 מול 47. זה אומר, שכדי להרשיע את טראמפ יצטרכו לפחות 20 רפובליקנים "לערוק" (בהנחה שכל הדמוקרטים יצביעו נגדו). נכון לעכשיו, זה נראה בלתי אפשרי.

כאן נכנסים לתמונה השיקולים הפוליטיים. טראמפ הוא לא בשר מבשרה של המפלגה הרפובליקנית ונבחר כמועמדה לנשיאות על אפם ועל חמתם של בכיריה. אבל בשלוש השנים שחלפו, היא הפכה להיות במידה רבה המפלגה של טראמפ - גם מבחינת המדיניות וגם מבחינת ההתבטאויות. למעט מיץ' רומני, שהיה מועמד המפלגה לנשיאות ב-2012, כל הסנאטורים בסיעה תומכים בטראמפ בפרשת אוקראינה.

אלא שיש לזכור, כי הבחירות לקונגרס הן אישיות - וחבריו מטים אוזן קשבת מאוד לדעותיהם של מצביעיהם. הדבר נכון במיוחד לגבי 33 הסנאטורים שיעמדו לבחירה בנובמבר 2020, מתוכם 23 רפובליקנים. אם דעת הקהל במדינותיהם תיטה נגד טראמפ, הם יצטרכו להביא זאת בחשבון. כיום אין סקרים העונים על שאלה זו, ולא ברור עד כמה האמריקני מן השורה מתעניין בהליך, מבין את פרטיו ומגבש את דעתו לגביו. בסופו של דבר, זו תהיה השאלה המכרעת.