אין ספק ששחיתות היא מחלה מסוכנת, ובוודאי שאיש לא יחלוק על חומרתה היתרה כאשר היא מתגלה – לפחות לכאורה – בדרג הגבוה ביותר של המדינה: ראש הממשלה. אך דומה שמבט מעמיק לכתב האישום נגד בנימין נתניהו, מעלה סכנה גדולה עוד יותר: הזניית התקשורת.

על-פי כתב האישום, הבעלים של שניים מאמצעי התקשורת החשובים ביותר בישראל – קבוצת ידיעות אחרונות ואתר וואלה – התייחסו אליהם כאל חומר ביד היוצר, אותו ניתן לעצב על-פי צרכיהם העסקיים. שאול אלוביץ נתן לבני הזוג נתניהו יד כמעט חופשית בוואלה, והתערב אישית שוב ושוב ושוב כדי לרצות אותם: אלו ידיעות לפרסם ואלו למחוק, את מה להבליט ואת מה להצניע. נתניהו אפילו קיבל את האפשרות להשפיע על מינויים באתר.

נוני מוזס הבטיח לנתניהו שינוי של 180 מעלות: סיקור אוהד לנתניהו, סיקור עוין ליריביו הפוליטיים. מוזס אף אמר לנתניהו, כי התחיל ליישם את השינוי עוד לפני שנתניהו סיפק את הסחורה – הגבלת ישראל היום. לא משנה מה יאמרו כעת נחום ברנע או בן-דרור ימיני; מי שמשלם את שכרם ומשמש כעורך האחראי שלהם התחייב לכפות עליהם ועל עמיתיהם קו עיתונאי הפוך מזה שבו נקטו עד אז. ואגב, היה לזה תקדים: ידיעות אחרונות נטש בבת אחת את אהוד אולמרט כאשר התברר שמדובר בפושע שנמצא בדרכו לכלא.

חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ותקשורת חופשית היא עמוד השדרה של חופש הביטוי. משמע: בלי תקשורת חופשית – אין דמוקרטיה. תקשורת חופשית מאפשרת לדווח על הישגי השלטון ולמתוח ביקורת על כשלונותיו. היא נותנת במה לשליטים ולמתנגדיהם. היא מאפשרת להשמיע מגוון של דעות. ביום-יום היא שומר הסף של הדמוקרטיה, ובעת בחירות היא ממלאת תפקיד מכריע בהחלטתו של הבוחר.

כאשר אמצעי תקשורת קובעים את אופן הסיקור שלהם על-פי צרכים מסחריים של בעליהם, זו תקשורת מגויסת ומשועבדת. וגרוע מכך: זו תקשורת המאבדת את אמינותה. אם איננו יכולים להאמין לפרסומים בוואלה על יאיר נתניהו, כיצד נוכל להאמין לפרסומים על הסכנה האירנית? אם ידיעות אחרונות מוכן לקבור ידיעה על שרה נתניהו, מי יבטיח לנו שהוא לא קובר תחקירים? אמון אינו ניתן לחלוקה, וכבר לימדונו חז"ל: "זה עונשו של בדאי – אפילו אומר אמת, אין מאמינים לו". ובעידן של הרשתות החברתיות וה-fake news, התחליף לתקשורת מקצועית ואמינה עלול להיות השמצות, זיופים ותיאוריות קונספירציה.

ישראל היא דמוקרטיה למופת, ולעיתים אנו שוכחים שזה ממש אינו מובן מאליו. בנימין זאב הרצל הקים את התנועה הציונית כארגון דמוקרטי ביבשת ובעידן בהם הדמוקרטיות היו מיעוט זניח. דוד בן-גוריון ודור מייסדי המדינה יצרו משטר דמוקרטי לעילא שהוא היחיד מסוגו באזור כולו. במשך 71 שנים שימרנו את הדמוקרטיה בתנאים קשים של סכנות קיומיות.

ההיסטוריה שלנו נותנת בהחלט מקום לקוות, להאמין ואף להניח שהדמוקרטיה הישראלית תתקיים לעד. אך צריך להיות ערים לסימני אזהרה. גם לאדם הבריא ביותר אסור להתעלם מכאבים מציקים וחום גבוה. ההתנהלות של שתי קבוצות תקשורת כה מרכזיות, היא בהחלט תסמין מדאיג מאוד. כצרכני תקשורת, כולנו חייבים להיות ערניים ולהיות מוכנים לשלם תמורת תקשורת אמינה ואיכותית. ואילו אנשי התקשורת חייבים להוקיע בכל תוקף תופעות כאלו.

ההזניה של וואלה וידיעות אחרונות שגשגה על קרקע פורייה בדמות האובססיה של בנימין נתניהו לתקשורת חיובית. חייבים לומר, שנתניהו צודק כאשר הוא אומר שרוב התקשורת בישראל היא נגד הימין בכלל ונגדו בפרט. כבר יצא לי לציין, כי אנשי תקשורת ואמצעי תקשורת בעולם כולו נוטים להיות ליברלים ואנשי שמאל, וכי חוסר איזון בולט קיים גם בארה"ב הגדולה של אמריקה. אין ספק שאישי ציבור רגישים לדברים המתפרסמים עליהם, ובדמוקרטיה גם יש השפעה לפרסומים אלו.

אך כמו כל דבר בחיים, זה עניין של מידתיות. שוקולד הוא דבר נהדר; יותר מכמה קוביות יגרמו לכאב בטן קשה. אצל נתניהו, מדובר היה ברצון לזלול חפיסות שלמות. הוא דרש לפרסם ידיעה על קריסת התקרה במעון ראש הממשלה, ולהסיר ידיעה על יחסיו של בנו עם בחורה נורבגית. הוא דרש לפרסם תמונות שלו ושל שרה בהלוויתו של אריאל שרון, ולהצניע את הידיעה על פסק הדין בתביעתו של מני נפתלי. הוא הכריח את וואלה להפסיק שידור של עצרת שמאל וכן לשדר עצרת ימין. הוא השיג ראיון מלטף ערב הבחירות, וגרם לוואלה לבצע עבירה על חוק התעמולה ביום הבחירות עצמו.

למקרא הנספח לכתב האישום – והמדינה טוענת שמדובר בדוגמאות בלבד מתוך מאות (!) התקשרויות כאלו – נדמה שהפרת האמונים הגדולה ביותר של נתניהו הייתה כמות הזמן ותשומת הלב שהקדיש לפרסומים הללו. נכון שהרושם עלול להיות מוטעה – מדובר בריכוז של המון מקרים על פני עמודים בודדים – אבל עדיין, זהו הרושם. ראש ממשלת ישראל, התפקיד הקשה ביותר בעולם, מתעסק אישית בידיעת רכילות על בנו?! בכך שתהיה תמונה שלו בהלוויתו של קודמו?! כך נראית אובססיה.

לא פחות חמור הוא השימוש שעשה נתניהו בוואלה וניסה לעשות בידיעות אחרונות כדי לפגוע ביריביו הפוליטיים. וואלה נענה לדרישות, כפי שנכנע לכל גחמותיו של נתניהו; מוזס ציין ידיעה נגד נפתלי בנט כהוכחה לרצונו הטוב בשיחות החשאיות עם נתניהו. הדגשת תשבחות לשלטון והצנעת ביקורת נגדו הם סכנה לדמוקרטיה; שימוש באמצעי תקשורת פרטיים כדי לתקוף את מתנגדי השלטון הוא סכנה גדולה עוד יותר. הראשון הוא תעמולה בסגנון ברית המועצות וקוריאה הצפונית; השני הוא דיסאינפורמציה בסגנון "1984". ולנתניהו לא הייתה שום בעיה – לא עם תקשורת שתיראה כמו אצל קים ג'ונג-און ולא עם כזו שתיראה כמו אצל האח הגדול.

את תיק 1000, שמקבל את תשומת הלב הקטנה-יחסית בין השלושה, ניתן לסכם בשתי מילים: גועל נפש. בהנחה שהאישומים הכלולים בו יוכחו, הרי שמדובר בנהנתנות חסרת גבולות וברדיפה אחרי מנעמי החיים, תוך רמיסה של כללי יסוד אתיים, ציבוריים וכנראה גם חוקיים.

בנימין נתניהו הוא אדם אמיד, אפילו עשיר. הערכות ממעיטות מדברות על כך שהוא שווה 15-12 מיליון דולר. בני הזוג יכלו להרשות לעצמם לקנות סיגרים ושמפניות, וביבי יכול היה להוציא מכיסו 10,900 שקל על תכשיטים לשרה. אבל מה פתאום שישלמו בעצמם? בשביל זה יש חברים. וכך הפכו ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ל"קו אספקה" – בלשונו של כתב האישום – בו עושים הזמנות מתי שבא ובכמה שבא.

שיהיה ברור: אין מקום לטהרנות-יתר. כולנו לא חיים בעידן של מנחם בגין, שהתגורר בדירה קטנה בקומת הקרקע ובה ריהוט שהיום אולי איזשהו אלטע-זאכען היה מוכן לקחת. אין סיבה שנדרוש ממנהיגינו לחיות ברמת החיים של המאה הקודמת. מי שצריכים לקבל החלטות הרות גורל, מן הראוי שייהנו מן התנאים המיטביים – גם אם הללו כוללים גלידת פיסטוק. מעון ראש הממשלה צריך להיות מקום שיכבד את המדינה, כאשר מתארחים בו מנהיגי עולם. אך כפי שאמרנו, הכל הוא עניין של מידה – ובני הזוג נתניהו הפכו מזמן להיות בני הזוג נהנתניהו. גם אם זה לא פלילי – זה פסול לחלוטין מבחינה ציבורית. די בכך.