בפקודת המבצע הוגדרו משימותיו: ״הגשת עזרה למחלקת החי״ש בעיר העתיקה, כוח אדם, תחמושת, מזון וציוד אחר; תקיפת האויב במטרה להשמיד את כוחותיו ולפוצץ את עמדות הצלפים שלו." שתי כיתות חי״ש יצאו מטבריה למושבה כינרת ב-13 באפריל בשעה 10 בלילה, כדי להפליג ממנה לעיר העתיקה. שלוש וחצי שעות לפני כן הודיעו ממטה חטיבת "גולני" מיבניאל למג״ד ברושי שאנשי הפלמ״ח יבצעו את משימתם בעוד יום או יומיים, וברושי ביקש שאנשי הפלמ״ח יצוידו בארבעים רובים, עשרים סטנים, שלושה מקלעים וחומרי נפץ.
4 הפלמ״ח לא היה אמור להשתתף במבצע הנחיתה וההטעיה של 14-13 באפריל. מפקד הגליל העליון אורי יפה טילפן למטה הפלמ״ח בתל אביב ולמטה "גולני" ביבניאל והודיע שהוא מתנגד להעברת פלוגה מהגדוד השלישי של הפלמ״ח לגזרת משמר-העמק. הוא נימק: "דרך עמיר סגורה, דרך דפנה סגורה, טבריה סגורה ואין אפשרות לעבור לגליל... ישנם מחסומים, מוקשים ומארבים של כנופיה מגי'ב-יוסוף... אנו דורשים לא לקחת את פלוגת (ראובן) נצר ממגדל. מחכים להוראה. אנו מתכננים פעולה חזקה בדרכי עמיר ודפנה, ייתכן שתבוצע הלילה, ופעולה רצינית בטבריה, אם תישאר פלוגת נצר (במגדל)."
5 מנדל נין, חבר עין גב, שהיה שומר שדות ודייג, הפליג בסירתו למושבה כינרת. הוא כתב: "תכלית הפעולה אינה ידועה (לי)... את ההפלגה ואת הכנותיה יש לבצע בטקט וללא פרסום. נחפזתי אל המזח. שם כבר היו כל הדייגים הוותיקים, שעשו הכנות כמו לקראת ליל דיג רגיל. זה שוחה אל הסירה העוגנת בלב ים, כדי להביאה אל החוף, וזה שואב מים מן הסירה, אלה בודקים משוטים ומתאימים אותם לסירות. אני בסירתי... הפעם אינני מעמיס רשתות... שעה שלמה נמשכת הנסיעה, בסערה מערבית קלה. כשהגענו לחצר כינרת נודע לנו כי לשווא נזדרזנו. ההפלגה לא תתחיל אלא בחצות... אחרי חצות... הגיעה מכונית והביאה יחידת חיילים, חמישה ארגזי ציוד ותחמושת. איש טבריה (מפקד המחלקה עזרא לוי) בא לשמש מורה¬ דרך. מפקד הפעולה (יצחק שוסטרמן) הסביר את התוכנית ונתן את ההוראות האחרונות. הוטל עלינו להחיש תגבורת ואספקת ליחידה הנצורה בעיר התחתית של טבריה שהיא כולה מאוכלסת ערבים... הנצורים יתנו סימני אור מוסכמים, כדי שנדע בתכלית הדיוק את הגזרה הנכונה שבה יש לגשת אל הרציף... ראינו את מספר האנשים ואת כמות האספקה שיש לקחת ונוכחנו לדעת שזה מעל לכוח קיבולן של סירותינו. לא הייתה ברירה אלא לפנות מיד לדייגי מעגן, שיבואו לעזרתנו. העירונו שני דייגים, שקיבלו את הכשרתם עם דייגינו, והם הופיעו מיד עם סירת דיג נוספת. כל הציוד הועמס. על הסירה שלי הועמסו ארגזים כבדים עם רימוני-יד ופחי דלק. מלבד זה עלו עליה ארבעה מאנשי התגבורת. בסופו של דבר הייתה הסירה עמוסה עומס רב. הרהרתי בליבי: מי פילל ומי מילל שדוגה עלובה זו, אשר ריח חריף של דגים עולה ממנה כל ימות השנה, תעלה לגדולה ובן-לילה תיהפך ל'ספינת-פשיטה'.
"בסירת המנוע הקטנה היו מפקד הפעולה עם מכשיר אלחוט ועוד כמה מאנשי התגבורת. סירות-הדיג נקשרו, בזו אחר זו, לסירת המנוע, והשיירה הפליגה אל האפלה. הסירות חתרו במרחק ניכר לחוף. ככל שהתקרבנו לטבריה הואט קצב הנסיעה. מפקד הפעולה שידר באלחוט קריאות למגיני טבריה אשר בעמדות: ‘הלו! הלו! אנחנו מגשימים את ההבטחות שלנו. עשו שמח כפי שהבטחתם.‘
"לפני חמי-טבריה נעצרה סירת המנוע. הלילה היה אפל מאוד והים היה שקט. לילה יפה לפעולה. סירת-המנוע הטילה עוגן וארבע סירות-דיג חתרו קדימה בשורת-עורף. הטפיפה הקלה והקצובה של המשוטים על-פני המים הפריעה את השקט. לפתע ראינו את סימני-האור המוסכמים. היינו רחוקים ארבע מאות מטרים מן החוף. אז הפריעה את השקט התקפת-הסחה אדירה מכלי-יריה רבים, שהוטחה על העיר הערבית. נשמעו התפוצצויות של פגזים וצרורות ארוכים של מקלעים. כל העיר התחתית הוארה בברק הכדורים הניתכים."
6 מבתי המלונות "אדלר", "אוסגוט" ו״גלי-כינרת" ירו אנשי גדוד "ברק" מיבניאל ומעמק-הירדן ואנשי חי״ם טבריינים מכל הכלים שהיו ברשותם החל משעה שתיים אחרי חצות, וחוליות אחרות הסתערו על עמדות הערבים וזרקו עליהן רימונים. "הערבים היו במבוכה", סיפר ברושי. "הם ירו אש מחושבת, צעקו ורצו בין הבתים. אחרי זמן קצר נטשו את העמדות הקדמיות. רק אחרי הפיצוצים התארגנו וירו אש חזקה, בעיקר ממרגמות, ללא כיוון וטיווח." בפעולת ההסחה הושמדו שלוש עמדות של הערבים ובית. אחר-עשר לוחמים ערבים נהרגו. מהלוחמים היהודים לא היו נפגעים.
7 תוך כדי פעולת-ההסחה התקרבו הסירות אל החוף. "ראינו כדורים נותבים עפים בכיוון אלינו", סיפר מנדל נין. "אנשי התגבורת שכבו על תחתית הסירה, ואנו, החותרים, המשכנו לחתור בקומה זקופה. קרבנו אל הרציף. כדורים זמזמו מעל לראש, פגעו במים והתיזו עלינו רסיסי-רסיסים... הרי בים אנו ולא ביבשה, כאן אי-אפשר להתחפר. אם ייפגע ארגז הרימונים נתרסק כולנו. ובכן לחתור, קדימה, קדימה! החתירה מכברת-הדרך האחרונה עד הרציף הייתה קשה ומעייפת. הסירה הייתה עמוסה יתר על המידה. נעצנו את עינינו בסירה שלפנינו ותתרנו אחריה. כמעט הגענו לרציף.
תזמורת-האש ניגנה בכל הכלים. לפתע נעלמו סימני האור אשר על החוף. מה קרה? רגע של יאוש. אנו ממשיכים לחתור. מסתבר שהגענו לקיר הרציף. לא חלפו שניות מעטות והופיעו דמויות רבות. הנצורים הופיעו לפרוק את האספקה ולקחתה. דמויות רצות ונופלות. דמויות גוררות ארגזים כבדים ומשתטחות על המרצפות. כדורים רבים מזמזמים בלי הרף. אנו ממהרים לפרוק את המטען מעל הסירות. אחד מהבחורים שלי מהסס אם לקום ולצאת מהסירה. מזרזים אותו בדחיפה. לא חלפו כמה רגעים והסירה הייתה ריקה. כל האנשים וכל האספקה הגיעו אל הבית הנצור, בשלום וללא כל תקלה, וסירותינו מפליגות בחזרה."
8 אברהם ריקלין כתב: "אנשי התגבורת עברו בתוך האש, תפסו עמדות והבטיחו את מקום הנחיתה, ותוך-כדי כך פרקנו את האספקה שהגיעה. ההעברה נמשכה כעשר דקות והסירות חזרו בלי שהצלחתי להיפגש עם שוסטרמן. המצרכים הועברו למרתף. חילקתי את האנשים לשני בלוקים, כדי שישמשו רזרבה לשעת הצורך."
9 הרי הודעת המג״ד ברושי בטלפון מטבריה למטה-הגדוד בקבוצת כינרת, ב-14 באפריל לפנות בוקר: ״בוצעה פעולת העלייה לאזור המוגן בעיר העתיקה. הוכנסו אנשים, ציוד ומצרכים. לכולם שלום. פוצצו שתי עמדות ערביות וכן נעשו פעולות הסחה."
10 ברושי סיפר: "קולונל אנדרסון, מפקד הכוח הבריטי שחנה באיזור, שהה על החוף בזמן הפעולה. אחרי שנגמר הכל ביקש להיפגש עם מתכנן הפעולה ולהביע לו את הוקרתו. סירבתי. ראינו בבריטים אויבים, ולא ידעתי מה הוא זומם."
11 את תוצאות המבצע סיכם ברושי שמונה שנים אחר המלחמה: "השינוי שציפינו לו בא. הייתה רוח אחרת מסביב. העיר נשמה עמוקות בהרגשה כי אכן החל המבצע לשחרור העיר. אף הערבים שפטו כך. למחרת ליל הנחיתה קלטו אנשי המודיעין שיחה טלפונית בין ערבי איש טבריה לאחד מנכבדי טבריה ששהה בנצרת. השיחה מסתכמת במשפט קצר אחד: 'עוד לילה כזה ואבדנו.' משהשגנו את המטרה הראשונה - המחלקה הנצורה נהפכת לכוח תוקפני בעורף האויב - ניגשנו לשלבים הנוספים."
12 ________________
בשבוע הבא: ברית אינטרסים בין היהודים לבריטים בטבריה; ראשי החמולות של הערבים נטשו את טבריה; השמדת בית הערבייה העשירה משכם, סית מחפוזה, ששימש את מִפקדת הכוחות הערביים; יחידת הפלמ"ח לא ביצעה את משימתה עקב נוכחות בריטית; מידע שהלגיון הירדני מתכונן לפרוץ מֵעֵבֶר הירדן לטבריה; שיקולים לדחות את ההתקפה ביום אחד, כדי להתכונן טוב יותר, ודרישת הפיקוד הממונה לתקוף מיד; ביצוע כל המשימות, כמעט ללא קרב, בעקבות בריחת הערבים.
